HE
דפנה עמדה במטבח ברחוב ביאליק בפתח תקווה, השעה שבע וחצי בערב, וסידרה בקערה שלוש חתיכות עוגה שאף אחד לא ביקש.
נעמי ישבה על ספסל הברזל בכיכר רבין כבר ארבעים דקות, כשהטלפון בכיסה רטט בפעם החמישית. היא לא הוציאה אותו.
כל בוקר, בדיוק בשש וארבעים, שרה הייתה מתיישבת במרפסת הקטנה של הדירה בשכונת הדר בחיפה עם כוס נס קפה בלי
רינה עמדה במרפאה בקריית אונו, ליד עמדת הרישום, ושמעה את הרופאה אומרת למישהי אחרת: "תביאי לי את התיק
עומר גלגל את עיניו והניח את המזלג. מולו עמדה צלחת רביולי ברוטב חמאה וטרגון, שהזמין לפני חצי שעה בדיוק.
יונית עמדה על שרפרף המטבח כשהמפתחות נפלו לה מהיד. יום שישי, ארבע וחצי אחר הצהריים, השמש כבר נמוכה מעל
—אמא, בואי לא ניקח את שירה לחגיגה. —מה זאת אומרת "לא ניקח"? מה פתאום בלי שירה? —כי, –
אני לא יודעת להגיד מתי זה בדיוק התחיל. כנראה כשהייתי בת עשרים ושלוש וישבתי בפעם הראשונה מאחורי ההגה של
יום שלישי. שלוש וחצי אחר הצהריים. עמדתי בחצר האחורית של הבית במושב ליד גדרה, עם טרנינג דהוי של עשרים
כשגיא אמר לי לארוז מזוודה לילדים וללכת למלון בים המלח לשבוע, כמעט צחקתי לו בפרצוף. "אתה שולח אותי לחופשה?