HE

הגשם התחיל בדיוק כשהחברה קדישא סיימו את הקבורה בבית העלמין ירקון, וחשבתי לעצמי שיוסי היה צוחק על התזמון הזה.

משמרת הלילה במחלקה הפנימית של בית החולים איכילוב בתל אביב הייתה אמורה להסתיים בשקט. נשארו לי עוד שלושה

השעון במטבח של שולמית הראה חמש דקות לעשר כשדפיקות חזקות הרעידו את הדלת. שלוש פעמים, בקצב אחיד — ככה דופקים

אני עובדת כדיספצ'רית בתחנת מגן דוד אדום באשקלון שתים־עשרה שנה. ולמדתי כלל ברזל אחד: אף פעם אל תנחשי

בת ים, יולי, שעה שש בערב, החום עדיין עומד בעיר כמו מכה עם פטיש. שירה בן־עמי ישבה על מדרגות הבניין ברחוב

— גברת גליה, רק אל תיבהלי — עד איזה תאריך אנחנו צריכים לפנות? גליה מגדולוב הניחה את הכוס תה על השולחן.

אף אחד לא מכין אותך לרגע שבו הילד שגידלת לבד מתיישב מולך במסעדה יפה, עם זר פרחים ביד אחת ותיקייה של עורכת

שלושים ושתיים שנה עבדה שרה אלבז במספרה קטנה ברחוב הרצל בנתניה, לפני שנתנה לבן שלה, אריק, לרשום את המספרה על שמו.

# איך איבדתי חצי חצר בגלל צינור מים אני אספר לכם סיפור שאף אחד לא יאמין לו, ואני בעצמי לא האמנתי עד שזה קרה לי.

אני עובדת בקומת הקרקע של המרפאה הווטרינרית ברחוב ההסתדרות בחדרה כבר תשע שנים, בקבלה. רואה הכל — מי בא