אני לא יודעת להגיד מתי זה בדיוק התחיל. כנראה כשהייתי בת עשרים ושלוש וישבתי בפעם הראשונה מאחורי ההגה של הסובארו של אבא שלי. אבא עמד לידי, אחז בראשו וחזר: "תאטי, ילדתי, תאטי". ואני לא הצלחתי להאט, כי הרגשתי שהאוטו מאיץ לבד, שדוושת הגז חיה חיים משלה, שכל נהג אחר בכביש מסתכל עליי ורואה שאני לא אמורה להיות שם.
אחר כך זה רק הלך והחמיר.
אחרי הקורס בבית הספר לנהיגה, המורה אמר לאמא שלי ש"עם הגישה הזאת, שתקנה אופניים". אמא כמובן חזרה על זה בארוחת שישי, כשחתכה את העוף ולא הרימה עיניים מהקרש. הייתי אז בת עשרים וארבע, והמילים של המורה נשארו בי כמו קוץ מתחת לציפורן.
במשך עשרים השנים הבאות עשיתי הכול כדי לא לשבת מאחורי ההגה. נסעתי באוטובוסים בתל אביב, גם כשקודמתי בעבודה והרווחתי מספיק כדי להרשות לעצמי מוניות בלי חשבון. הבנות מהנהלת חשבונות הסיעו אותי אחרי פגישות, ואני העמדתי פנים שפשוט לא בא לי לנהוג. אף אחד לא שאל למה. אנשים לא שואלים על דברים שנראים להם מובנים מאליהם.
בעלי, גיא, גם הוא לא שאל. הוא פשוט תמיד לקח את המפתחות ונהג. לאורך שתים עשרה שנות הנישואים שלנו לא ישבתי מאחורי ההגה אפילו פעם אחת. גם לא כשחזרנו מאילת וגיא שתה שתי בירות, ואני, פיכחת לגמרי, ישבתי לידו והבטתי מהחלון הצדדי. הוא אמר אז: "אולי הפעם את?". העמדתי פנים שלא שמעתי.
בשנה שעברה חגגתי יום הולדת ארבעים ושלוש. גיא קנה לי שעון ועוגה עם כיתוב. ואני ישבתי מול הצלחת וחישבתי שבמשך עשרים שנות פחד שילמתי על מוניות שבעים אלף שקל בערך. לא חסכתי את הסכום הזה — פשוט נתתי אותו לזרים, ובלבד שלא אצטרך לגעת בהגה.
שבעים אלף שקל.
שבוע אחרי יום ההולדת התקשרה מיכל. אנחנו מכירות מהתואר, החברות שרדה מעברי דירה, ילדים, גירושין מהצד שלה ושתי הפלות מהצד שלי, שעליהן אני לא מסוגלת לדבר בקול. מיכל עובדת בסיטונאות חלקי חילוף בחולון ומכירה כל מוסך ברדיוס של שלושים קילומטר.
תשמעי, אמרה, אני מתקשרת כי אני יודעת שיש לך טראומה. ואני יודעת שלא תתגברי עליה עד שלא תשבי מאחורי ההגה עם מישהי שלא תשפוט אותך. לא עם בעל, לא עם אבא. עם אדם זר שמקבל על זה כסף ולא אכפת לו אם את בוכה או לא.
היא רשמה אותי לדבורה. ככה קראה לה — דבורה. דבורה ממורי הנהיגה. אישה בשנות השישים המאוחרות שלה, לשעבר מורה במגרש אימונים, שעזבה את המשרה כי "המנהל דרש ללמד לפי תבנית, ואני מלמדת אנשים, לא תבניות". מיכל נתנה לי את המספר שלה על פתק מהמחסן, עם הדפסה של איזה אטמים וכתוב "להתקשר בחזרה בעניין הפילטרים".
התקשרתי ביום רביעי בערב. גברת דבורה ענתה אחרי הצלצול השני, במבטא כאילו בילתה את כל חייה במושב בעמק, למרות שהיא גרה בבת ים.
את נוסעת כמו שאת חושבת, אמרה. זו לא טראומה, זה הרגל. והרגל אפשר לשנות. רק צריך לרצות. תבואי ביום שישי בשבע בבוקר, לחניון מול המרכז המסחרי בחולון. מול המרכז, לא מול הסופר. שם ריק, אבל לא יותר מדי ריק.
ביום שישי בשבע בבוקר עמדתי בחניון בחולון ורעדתי מקור. גברת דבורה הגיעה בסיטרואן קטן עם מדבקת "לומדת נהיגה" מודבקת בסלוטייפ בצד. היא ביקשה ממני לשבת מאחורי ההגה, ובעצמה התיישבה מימין ופרשה בידיה איזה לוח פלסטיק.
זה המחברת שלי, אמרה. אני אצייר בה מה את עושה ומה את לא עושה. אל תפחדי, לא אוכל אותך. תספרי לי מה קורה לך רגע לפני שאת מתניעה.
והתחלתי לדבר. בפעם הראשונה מזה עשרים שנה סיפרתי למישהי מה אני מרגישה כשאני יושבת מאחורי ההגה: שאני רואה את כל האנשים האלה שמסתכלים עליי, שאני שומעת את הקול של אבא, שאני מרגישה את משענת המושב כמו לוח בטון. גברת דבורה הקשיבה וציירה משהו במחברת. אחר כך הרימה את הדף. היו שם שלושה עיגולים.
הלב נוסע קדימה, אמרה. והגוף שלך נשאר מאחור. הפחד הזה הוא לא האויב שלך. הפחד הוא סימן שעדיין לא זזת. אז בואי נזוז.
סובבתי את המפתח. המנוע התניע. גברת דבורה אמרה: "הילוך ראשון לאט, ועכשיו תשחררי את המצמד כאילו את מלטפת חתול". שחררתי. האוטו זינק וכבה.
יופי, אמרה. לכבות מנוע זה לא תאונה. זו התחלה.
שעתיים נסענו ברחובות חולון. היא ציירה במחברת, אני איבדתי הילוכים וצפרתי בצומת ריק. אף פעם לא הרימה קול. אף פעם לא תפסה את הידית מעל הדלת.
בסוף אמרה: "בעוד שבוע נוסעות למרכז תל אביב הצפוף".
אז נחלשתי לגמרי.
אין מצב, אמרתי.
יש מצב, אמרה. ולפני שתרדי, תגידי לי — על מה את מענישה את עצמך.
חזרתי הביתה ולא אמרתי לגיא מילה. העמדתי פנים שניקיתי בבית ביום שישי בבוקר. הוא כנראה בכל זאת ידע, כי ראה בעו"ש שלי העברה לגברת דבורה.
אחר כך היו עוד שישי-שישי. מרכז העיר. רחוב אבן גבירול. כיכר המדינה. הירידה מגשר הרכבת ליד התחנה המרכזית. גברת דבורה ציירה ואמרה: "אל תחשבי שנהגים אחרים חכמים ממך. הם פשוט לא מפחדים כי הם לא יודעים ממה לפחד. ואת מפחדת כי את יודעת".
וזה היה הרגע שבו הבנתי שהיא לא מלמדת אותי לנהוג. היא מלמדת אותי להפסיק לפחד ממה שאני כבר יודעת לעשות.
בדצמבר עברתי את הטסט. בפעם השלישית. פעמיים נכשלתי — בפעם הראשונה על המגרש, בפעם השנייה בעיר, על אי מתן זכות קדימה ברחוב אבן שפרוט. בפעם השלישית נהגתי בדיוק כמו שגברת דבורה לימדה אותי: לאט, אבל לא בפחדנות. ועברתי.
קניתי סקודה פאביה, בת שש, כסופה, עם קילומטראז' של מאה שמונים אלף. בפנים ריח וניל, ששרד שם מבעלת הרכב הקודמת ששכחה אריזת מרכך בכיס הדלת.
בפעם הראשונה נסעתי בה לבד לבית הקברות. לאמא שלי. היא נפטרה לפני שש שנים ותמיד ביקרתי אותה עם החלפות: אוטובוס, אחר כך עוד אוטובוס, אחר כך ברגל דרך השדה. הפעם חניתי ליד השער וישבתי עשרים דקות, מסתכלת במראה.
ואחר כך חזרתי הביתה והזמנתי לעצמי קפה מהמכונה בתחנת הדלק. קפה מטופש בשמונה שקלים. אבל טעם לי כמו שום קפה אחר.
גיא לא אמר כלום. רק בערב ביקש שאסיע אותו לאסוף את האוטו מהמוסך. ההונדה שלו עמדה שם כבר שבוע עם תיקון תזמון. הוא אמר: "עכשיו את". התיישב מימין, הזיז את המושב אחורה ועצם עיניים.
נסעתי דרך תל אביב בגשם נובמבר, והוא ישן. אף פעם לא תפס את הידית. אף פעם לא אמר: "תיזהרי". הוא פשוט סמך עליי בפעם הראשונה מזה עשרים שנה. וזה היה שווה יותר מכל השיעורים ביחד.
בסוף, כבר בבית, הוא הניח מעטפה על השולחן. בפנים היה דף חשבון בנק עם כל ההעברות לגברת דבורה מסומנות בצהוב. הוא אמר: "אמרת לי פעם לא להתערב בעניינים שלך. אני לא מתערב. אבל אני רוצה שתדעי שאני הייתי נותן לך את הכסף הזה בלי לשאול. ושאני גאה בך".
שבעים אלף שקל. זה מה שעלה לי הפחד. וגברת דבורה גבתה על השיעורים פחות משלושת אלפים שקל. הקורס לא היה יקר. השתיקה הייתה יקרה.
הבוקר הסעתי את השכנה לפיזיותרפיה בבית החולים וולפסון. היא בת שמונים ושברה את הירך. לאורך כל הדרך חזרה: "את נוהגת כל כך יפה, כל כך רגועה". ואני חשבתי על גברת דבורה ועל המחברת שלה עם העיגולים.
אחר כך חזרתי לחניון מתחת לבניין, ירדתי ובדקתי אם האוטו ננעל. לחצתי על השלט שלוש פעמים. ליתר ביטחון.
כי הפחד לא נעלם. הוא פשוט נהיה קטן יותר. ולפעמים, כשהוא באמת קטן, אפשר לדחוף אותו לכיס הדלת, יחד עם ריח הוניל של בעלת הרכב הקודמת.
בסוף חישבתי: אני נוהגת לבד אחד עשר חודשים. ממלאת דלק כל שבועיים. החלפתי שני נורות ורצועת תזמון אחת. הקילומטראז' עלה בתשעת אלפים קילומטר.
ותדעו מה? אף פעם לא כיביתי את המנוע בצומת. קרה פעם אחת בחניון. אבל זה רק כי הסתכלתי על שחף שגנב צ'יפס מחלון פתוח של דוכן אוכל. הוסחה דעתי. כיביתי. זהו.
נראה לי שאני כבר לא יודעת לפחד כמו פעם.
