יונית עמדה על שרפרף המטבח כשהמפתחות נפלו לה מהיד. יום שישי, ארבע וחצי אחר הצהריים, השמש כבר נמוכה מעל גגות רמת גן, ומהרחוב עלה ריח של חמין שמישהי כבר הכינה בשכנות. היא הספיקה לתפוס בקושי את הכלוב — כלוב הבד הישן של מזל, החתולה שלה, שהייתה עומדת להירדם על השטיח בסלון בדיוק בשעה שחמותה נוהגת להגיע. שגרה של שמונה שנים.
הדלת נפתחה בלי דפיקה. אורנה נכנסה ראשונה, ואחריה גיסתה, רבקה, שבאה איתה כמעט תמיד — מין עדה שקטה שיושבת בצד ולא מתערבת.
— שוב החיה הזאת פה, — אורנה עיוותה את הפנים כשראתה את מזל מתנהלת לאט לעבר קערת המים שלה, בקושי רואה מעין אחת.
— שלום, — אמרה יונית ושמרה על קול שטוח. — אני כבר לוקחת אותה.
— רון! — אורנה פנתה לבן שלה, שישב בכורסה עם הטלפון. — אתה יודע שיש לי אלרגיה. למה החיה הזאת עדיין פה?
— אמא, רגע.
מזל, בת שבע עשרה, כבר כמעט עיוורת, גררה את הרגליים על השטיח. אורנה הזיזה את הרגל. לא חזק, אבל מספיק כדי שהחתולה תתגלגל הצידה ותפליט יללה קצרה.
— אורנה, — הקול של יונית השתנה. — לא חשבתי שאמא של בעלי מסוגלת להכות בעל חיים.
המילה נשארה תלויה באוויר. רבקה קפאה ליד הדלת. רון הוריד את הטלפון לאט.
— מה אמרת? — אורנה הלבינה.
— אמרתי די ברור. אל תעשי את עצמך שלא שמעת.
יונית הרימה את מזל. החתולה רעדה בזרועותיה. לפני שבע עשרה שנה היא הייתה גור כתום קטן שיונית בת האחת עשרה מצאה מתחת למכונית חונה ברחוב ביאליק. עכשיו מזל בקושי הלכה, אבל עדיין גרגרה כשהרגישה חום של יד מוכרת.
— רון, — היא הביטה בבעלה. — ראית מה קרה?
— ראיתי, — הוא הנהן בלי לקום מהכורסה.
— ו?
— תכניסי את החתולה לחדר ותחזרי. צריך לדבר.
— לדבר, — היא חזרה על המילה באיטיות. — בסדר.
היא לקחה את מזל לחדר השינה, הניחה אותה על השמיכה האהובה, ליטפה בין האוזניים. החתולה שפשפה את הראש בכף היד. על השידה ליד המיטה עמדה מנורת לילה קטנה שרון קנה לה לפני שנתיים — הנורה נשרפה כבר חודשיים והם לא טרחו להחליף אותה.
יונית חזרה לסלון.
— אמא, שבי, — רון הצביע על הספה. — דודה רבקה, גם את.
רבקה התיישבה בשקט על קצה הכורסה ליד החלון. אורנה התיישבה בהפגנתיות בכורסה מול הטלוויזיה — בדיוק שם שמתחתיה יונית שמרה את המזוודה לחופשות.
— אז, — רון קם. — יונית, את צריכה להתנצל.
— אני? — היא הרימה גבה.
— העלבת את אמא שלי.
— אמא שלך בעטה בחתולה שלי. לזה קוראים התעללות בבעלי חיים.
— זו חיה. היא בן אדם. אמא שלי.
יונית הביטה בבעלה. שמונה שנות נישואים. שמונה שנים שהיא סגרה את מזל בחדר לפני כל ביקור. שמונה שנים שספגה הערות על "ריח של חתול" שלא היה קיים. שמונה שנים ששתקה כשאורנה קראה לחיה שלה "החיה הזאת".
— רון, — היא דיברה בקול נמוך, נותנת לו הזדמנות אחרונה. — אמא שלך הכתה בעל חיים חסר ישע. זקן, חולה, כמעט עיוור. ואתה רוצה שאני אתנצל?
— קראת לה מתעללת.
— כי היא התנהגה כמו מתעללת.
— יונית! — צעק רון.
אורנה שתקה. רבקה גם היא שתקה, אבל המבט שלה קפץ בין המשתתפים.
— תתנצלי בפני אמא שלי, — רון עשה צעד לעברה. — עכשיו.
— לא.
— יונית, אני לא צוחק.
— גם אני לא צוחקת, רון. אמא שלך פגעה במי שאני אוהבת. אולי היא תתנצל קודם?
אורנה נחרה.
— אני? בפני חתולה? יצאת מדעתך, ילדה?
— לא בפני החתולה. בפני. — קדימה.
— על מה?
— על שפגעת בבת משפחה שלי.
— בת משפחה? — אורנה פרצה בצחוק. — התקלה המפרפרת הזאת בת משפחה שלך?
— כן. כבר שבע עשרה שנה.
— בן, אתה שומע את השטויות האלה?
רון הסתובב לאשתו. משהו השתנה בפנים שלו. כשהיו רבים לבד, הוא ידע לוותר. עכשיו אמא ודודה הביטו בו.
— יונית, — הקול שלו התקשה. — אני דורש שתתנצלי בפני אמא שלי.
— ואני דורשת שתסתכל על המצב בעיניים פקוחות.
— אני רואה. את צריכה להתנצל.
— על האמת?
— על העלבון.
— אז לא.
רון תפס אותה בכתף. לא חזק, אבל בצורה משפילה. יונית הסתובבה בחדות וסטרה לו על הלחי. הצליל של הסטירה חתך את האוויר.
— זה כאב לך? — שאלה.
— את… — רון אחז בלחי.
— ככה בדיוק כאב למזל. רק שהיא לא יכולה להשיב מכה.
רבקה זזה על הכיסא. היא הכירה את יונית שנים — שקטה, מאופקת, תמיד עם חצי חיוך. ככה היא לא ראתה אותה מעולם.
— יונית, — התחילה רבקה, אבל יונית הניעה את הראש.
— דודה רבקה, זה בין רון וביני.
— סטרת לי מול אמא שלי ומול דודה שלי, — לחש רון בשיניים חשוקות.
— ואתה שתקת כשאמא שלך בעטה בחיה שלי. מולי.
— זה לא אותו דבר!
— נכון. הסטירה שלי הייתה קצת יותר חזקה.
השקט שנפל אחרי המשפט הזה היה כבד יותר מכל צעקה. רון עמד עם היד על הלחי, ואורנה זינקה מהכורסה.
— אתה שומע איך היא מדברת אליך? — היא פנתה לבן שלה. — ואתה עומד שם כמו פסל!
— אמא, תני לי רגע.
— אין רגע! היא צריכה לעזוב את הבית הזה!
— זה גם הבית שלי, — אמרה יונית בשקט. — על הנייר. חצי ממנו.
זה עצר את אורנה לרגע. רבקה הרימה מבט.
— מה זאת אומרת "על הנייר"? — שאלה אורנה בזהירות חדשה.
— זאת אומרת שכשקנינו את הדירה ברחוב ז'בוטינסקי, ההורים שלי נתנו את המקדמה. מאתיים ושמונים אלף שקל. זה כתוב אצל עורך הדין, אורנה. תמיד היה כתוב.
רון הביט בה בהלם. — למה את מעלה את זה עכשיו?
— כי אתה בחרת עכשיו לתבוע ממני התנצלות על זה שהגנתי על מי שגידלתי מגיל אחת עשרה. אז בוא נדבר גם על מי מגן על מה בבית הזה.
היא ניגשה לארון הזכוכית בפינת הסלון, פתחה את המגירה התחתונה, והוציאה תיקייה כחולה ישנה — התיקייה שבה שמרה את כל הניירת מאז שהתחתנו. הניחה אותה על השולחן.
— הסכם המתנה מההורים שלי, עם חתימה וחותמת נוטריון. שם רשומה במפורש הזכות שלי לחצי מהדירה, בלי קשר למצב הנישואים. עורך הדין המליץ על זה כשקנינו, "ליתר ביטחון", הוא אמר. חשבתי שזה מיותר. היום אני שמחה שהתעקשתי.
— יונית, — קול רון נסדק. — אל תעשי דברים שאת תתחרטי עליהם.
— אני לא עושה כלום מתוך כעס, רון. אני רק מפסיקה להעמיד פנים שהבית הזה שייך רק לך ולאמא שלך להחליט בו מה נשאר ומי מתנצל.
היא פתחה את הטלפון, נכנסה לאפליקציית הבנק, הראתה את המסך פתוח על השולחן — לא לרון, לאף אחד במיוחד, פשוט השאירה אותו שם, גלוי.
— מחר בבוקר אני מתקשרת לעורך דין שלי, לגלעד כהן, אותו שערך את הסכם המתנה. נבקש להעביר רישום נפרד של חלקי בטאבו, בנפרד משלך. זה ייקח בערך שישה שבועות. ובינתיים, אורנה — כשתבואי לבקר, תדפקי בדלת. כי החלק שאת יושבת עליו עכשיו, מתחת לכורסה שלך, זה בדיוק המקום שבו החזקתי את המזוודה. אני מעבירה אותו לחדר שלי. יש לי שם עכשיו יותר מקום.
היא סגרה את התיקייה, לקחה אותה תחת הזרוע, ופנתה לחדר השינה — לא כדי לברוח, אלא כדי להחזיר את מזל לסלון. החתולה כבר נרדמה על השמיכה. יונית הרימה אותה בעדינות, יחד עם התיקייה הכחולה תחת הזרוע השנייה, וחזרה.
אורנה עמדה עדיין ליד הכורסה, בלי לדעת אם לשבת או לצאת. רבקה כבר קמה, אספה את התיק שלה מהריצפה.
— רון, — אמרה רבקה בשקט, כשעברה ליד האחיין שלה בדרך לדלת, — אולי הפעם תקשיב לה בלי אמא שלך בחדר.
איש לא ענה. יונית הניחה את מזל על הספה, ליד החלון שממנו נראו האורות הראשונים נדלקים ברחובות רמת גן לקראת כניסת השבת. היא לא חיכתה לתשובה של אף אחד. פתחה את הדלת לאורנה ולרבקה, החזיקה אותה פתוחה, ונשארה כך עד ששתיהן יצאו.
