דפנה עמדה במטבח ברחוב ביאליק בפתח תקווה, השעה שבע וחצי בערב, וסידרה בקערה שלוש חתיכות עוגה שאף אחד לא ביקש. בעלה עידו ישב מול הטלוויזיה, והבת שלהם, נויה בת השש, כבר ישנה. הטלפון על השיש רטט. "אמא", כתבה חמותה, רבקה. "איך את קוראת לנויה כשאתם לבד? רק סקרנות."
דפנה קראה את ההודעה שלוש פעמים. זו לא הייתה שאלה תמימה. לפני שבוע, בארוחת שישי, נויה קראה לדפנה "אמאל'ה" מול כל המשפחה, ורבקה העירה הערה קטנה על כך שזה "כינוי של פרברים", לא כמו שהיא עצמה קראה לעידו כשהיה ילד — "עידושי", כינוי שעבר במשפחה שלוש דורות.
"למה זה מעניין אותך פתאום," הקלידה דפנה, ומחקה. כתבה במקום זה: "קוראים לה נוני. למה השאלה?"
התשובה הגיעה אחרי דקה: "סתם. חשבתי אולי כדאי שנוני תלמד לקרוא לעצמה 'נויה', כמו שם אמיתי. בגיל שלה כבר הבינים בגן קוראים לה ילדה גדולה."
דפנה הניחה את הטלפון על השיש בחוזקה כזאת שעידו הרים את הראש מהטלוויזיה.
"אמא שלך כתבה לי שוב על השם של נויה," אמרה דפנה.
"מה היא רוצה הפעם?"
"היא חושבת שהכינוי 'נוני' מטופש. שהוא מוריד מנויה. שצריך לקרוא לה בשם המלא כי היא כבר 'ילדה גדולה'."
עידו גיחך. "היא קראה לי 'עידושי' עד גיל עשרים ושתיים, דפנה. עד החתונה שלנו היא קראה לי ככה מול החברים שלי."
"אז תגיד לה את זה."
"אני לא נכנס לזה."
זו הייתה הבעיה האמיתית, לא הכינוי. שלושה חודשים לפני כן רבקה הציעה, "רק כדי לעזור", לקחת את נויה שלושה ימים בשבוע אחרי הגן, "כי דפנה בטח עמוסה בעבודה". דפנה עבדה כמנהלת חשבונות במפעל טקסטיל בראש העין, משרה מלאה, ולא ביקשה עזרה מאף אחד. ההצעה נשארה תלויה באוויר, לא נדחתה ולא התקבלה, ומאז כל הודעה של רבקה נשאה בתוכה שאלה נוספת ולא נאמרת: מי מחליט על הילדה הזאת.
דפנה כתבה הודעה ארוכה ומחקה אותה שלוש פעמים באותו ערב. בסוף שלחה רק: "נוני זה השם שהיא בחרה לעצמה בגיל שלוש. זה נשאר ככה."
רבקה לא ענתה באותו לילה. ענתה למחרת בבוקר, שמונה ורבע, עם תמונה מצורפת: אלבום ישן, דף מצהיב, ועליו כתב יד — "עידושי, גיל 3, פתח תקווה 1994" מתחת לתמונה של ילד עם תלתלים. "ראית שגם אני שמרתי כינוי," כתבה רבקה. "רק חשבתי שכדאי שיהיה לה גם שם 'רשמי' שבו יקראו לה כשתתבגר. לא רציתי לריב."
דפנה הביטה בתמונה זמן ארוך. משהו ברבקה — האישה שהחזיקה תיק יד מבד עם קפלים משומשים בכל ארוחה משפחתית, שתמיד ישבה עם הגב הכי זקוף בשולחן — התרכך פתאום בתמונה הזאת של ילד עם תלתלים ושם חיבה שנחקק בדף.
היא הקלידה: "בואי ביום שישי, תביאי את האלבום. נויה תשמח לראות איך אבא שלה נראה כשהיה קטן. ותקראי לה נוני, כי ככה היא אוהבת."
שלוש נקודות הופיעו על המסך ונעלמו פעמיים לפני שהתשובה הגיעה: "אני אביא את האלבום. ואני אקרא לה נוני."
ביום שישי רבקה הגיעה עם האלבום מתחת לזרוע ועם קופסת עוגיות מהמאפייה ברחוב הרצל. נויה טיפסה על הספה בין הסבתא לאמא, הצביעה על התמונה של "עידושי" הקטן וצחקה, "אבא היה ילד מצחיק!" ורבקה, לראשונה מזה שלושה חודשים, לא הזכירה את הגן, לא הזכירה עזרה, לא הזכירה כלום חוץ מהתמונות. היא רק הצביעה על תמונה נוספת ואמרה, "זה היה יום ההולדת שלו, גיל ארבע, אבא שלו — סבא שלכם — עשה לו עוגת שוקולד עם שכבה אחת בלבד כי לא היה כסף לשתיים."
דפנה ישבה מהצד, עם הקערה של שלוש חתיכות עוגה שנשארה מיותרת על השיש כל הערב, והבינה שהכינוי מעולם לא היה העניין.
