עומר גלגל את עיניו והניח את המזלג. מולו עמדה צלחת רביולי ברוטב חמאה וטרגון, שהזמין לפני חצי שעה בדיוק. השולחן ליד החלון, המפה הלבנה, הנרות הדקים — לראשונה זה חודשיים הם יצאו לאנשהו ביחד. הוא אפילו לבש את החולצה התכולה ההיא שיעל אמרה עליה פעם שהיא מחמיאה לו ביותר.
"עומר, הרגע הזמנו…" הקול שלה נשמע כמו נשיפה מבולבלת.
"אמא התקשרה. לא טוב לה." הוא כבר נעמד, מושך את הז'קט מעבר לכתפיים. "הערב הזה מתבטל."
יעל הניחה את המפית על השולחן. לאט מדי. ככה היא עושה כשהיא מנסה לא להתפוצץ. "מה קרה לה?"
"חום. לחץ. היא לבד שם, את מבינה?"
הוא סימן למלצר בתנועה חדה, דרש חשבון. הבחור הצעיר ניגש במבוכה, מביט בצלחות שכמעט לא נגעו בהן. עומר הוציא כרטיס, זרק אותו על הצלחתית. את החשבון הוא אפילו לא ראה. שלוש מאות שקל, בערך. מי סופר.
בחוץ הוא כבר פתח את דלת האוטו. נסע מהר, בלי מוזיקה. יעל שתקה כל הדרך. השתיקה הזאת שלו היתה מוכרת כמו מנגינה שחוזרת על עצמה.
—
אילנה פתחה את הדלת בחלוק ורוד עם צווארון רקום. על הפנים שכבה שכבת מייק-אפ דקה, השפתון היה במקום. לאישה עם חום היא נראתה חיה להפליא.
"עומרי, סוף־סוף! כבר חשבתי ששכחתם אותי לגמרי." היא משכה אותו פנימה, לוחצת את ידיו. על יעל היא העיפה מבט חטוף. כזה מבט שנותנים לרהיט ישן שעוד לא פינו מהבית.
"בואו, תורידו נעליים, אני אכין תה," היא כבר היתה במטבח, משקשקת עם הקומקום.
בדירה שלה הזמן תמיד הרגיש אחר. הספרייה הגדולה בסלון, התמונות על הקיר — עומר בכל מקום: עומר הילד עם גביע, עומר בחופשה הגדולה, עומר בחתונה של דוד שלו. יעל לא הופיעה באף תמונה, אף שהם יחד כבר תשע שנים. אמא לא טרחה לתלות.
"עומרי, אני חושבת…" אילנה התיישבה מולו, מניחה ידיים על הברכיים. "אני צריכה לרופא בשבוע הבא. תוכל לקחת אותי?"
"ברור, אמא. מתי שתגידי."
"שלישי בבוקר טוב לך?"
"בסדר גמור."
יעל החזיקה את הספל בשתי ידיים. בשלישי היה לו דיון חשוב בעבודה. הוא ידע את זה. היא ידעה שהוא יודע. והוא אמר "בסדר גמור" בלי למצמץ.
"ואתם, יצאתם לאנשהו היום?" שאלה אילנה בטון תמים.
"יום נישואין," אמרה יעל.
אילנה הניחה יד על החזה. "אה… נו, יהיו עוד ימי נישואין. אני לבד פה, והלב שלי כואב." המחווה היתה תיאטרלית, משומנת משנים של חזרות. עומר התקרב מיד: "אמא, מדדת לחץ דם?"
"מדדתי, מדדתי. קצת גבוה. כל כך דאגתי עד שהגעתם…"
עומר חש את המוכר הזה — החום של הדאגה לאמא, והגירוי השקט מהצד של יעל. הוא ידע שהיא שונאת את זה. הוא ידע גם שהיא לא תגיד כלום. היא נעלבה כבר בשתיקה.
לקראת עשר הודיעה אילנה שהיא עייפה. עומר קם, ליווה אותה לחדר השינה, הביא מים, חיפש את המד לחץ דם. כשחזר לסלון, יעל עמדה ליד הדלת, כבר עם התיק.
"אני נשאר," אמר. "אישן פה על הספה. מה יקרה אם…"
"עומר."
"בבקשה, אל תתחילי. לא טוב לה."
"אכלה שלושה עוגיות וסיפרה חצי שעה על השיפוץ אצל השכנה ממול. הכל בסדר איתה."
"היא אמא שלי, יעל."
"אני יודעת." היא שתקה רגע. "אני פשוט…"
"סעי הביתה. אני אגיע בבוקר."
היא יצאה. הדלת נסגרה. עומר נשאר לעמוד באמצע הסלון, ידיים בכיסים. הדירה היתה שקטה. מהחדר של אמא בקע קול טלוויזיה חלש. היא לא ישנה. היא אף פעם לא ישנה מיד.
—
הוא ישן על הספה בסלון, בדיוק כמו תמיד. ספה ישנה עם בד פרחוני, שאמא שומרת עליה עוד מהדירה הקודמת בבאר שבע. כל פעם מחדש היא מציעה לו שמיכה, ואם הוא כבר נרדם — מכסה אותו בעצמה. הוא יודע. פעם אחת הוא חצי־התעורר והרגיש את היד שלה מושכת את השמיכה עד לסנטר.
בבוקר התעורר מצלצול הנייד. השעה היתה רבע לשבע. על הצג: יעל.
"עומר, תגיד לי בכנות." הקול שלה היה שקט אבל חד. "אתה בחרת לישון אצל אמא ביום הנישואין שלנו."
"מה זה קשור לבחירה?" הוא קם, מגרד את העורף. "היא היתה צריכה עזרה. את לא חושבת שאת מגזימה?"
שתיקה על הקו.
"אני שולחת לך משהו," היא אמרה לבסוף. "תראה."
הוא שמע צליל של הודעה נכנסת. "מה זה?"
"תראה, עומר. תראה טוב."
הוא פתח את ההודעה. תמונה. יעל על רקע הנמל בתל אביב. חייכה. לידה, בקבוק יין. הזמן למטה — אתמול בלילה, אחת עשרה וחצי. הוא גלל למטה. עוד תמונה. עוד אחת. היא לא חזרה הביתה.
"היית בנמל?" שאל.
"כן. שתיתי יין בניחוח קינמון. לבד."
"יעל, מה את עושה…"
"ומי זה?" הוא התקרב למסך. בתמונה השלישית, מאחורי יעל, עמד בחור צעיר, חולצה משובצת, מחזיק כוס קפה. הוא חייך למצלמה. ידה של יעל היתה מונחת על שולחן קרוב, לא עליו. אבל זה לא שינה. מישהו אחר בתוך הפריים.
"יעל, מי זה?!"
"אף אחד. סתם מישהו שישב ליד."
"מה זאת אומרת סתם מישהו?!"
"בדיוק מה שאמרת. סתם מישהו. כמו שאמא שלך סתם לא מרגישה טוב." הקו נקטע.
עומר ישב על קצה המיטה, הנייד ביד. בפעם הראשונה מזה שנים הוא לא ידע מה לעשות. הוא רק הביט בצג. התמונה הזאת הדליקה בו משהו ישן, משהו שחשב שהתפוגג מזמן. הצורך להילחם על משהו.
אבל הוא לא קם ללכת. הוא נשאר לשבת מול קיר הספרייה של אמא.
מהמטבח עלה ריח של ביצה מטוגנת. אילנה קראה: "עומרי, קפה?"
"עוד דקה, אמא," הוא ענה.
ותוך כדי שהוא אומר את זה, הוא ידע בדיוק איך יראה הבוקר. עיתון מקופל, כוס תה עם נענע, וכשהוא יציע — הוא ידע שיציע — לקחת אותה לרופא כבר ביום ראשון, היא תניח יד על זרועו ותגיד: "טוב שאתה פה, חמוד שלי."
ובשנייה הזאת, כשההודעה של יעל עוד זוהרת על המסך, הוא ידע את האמת שסירב לראות: כל עוד הספה הזאת בסלון של אמא פנויה — הוא לא יצליח לשמור על כלום.
והוא קם, כיבה את המסך, והלך למטבח למזוג לעצמו קפה. בלי חלב. בלי סוכר. בדיוק כמו שיעל שונאת.
