—אמא, בואי לא ניקח את שירה לחגיגה.
—מה זאת אומרת "לא ניקח"? מה פתאום בלי שירה?
—כי, – נגה קימטה את המצח, – למה היא תמיד איתנו? אנחנו לא הולכים לשום מקום בלעדיה, – הילדה התעקשה, – אני לא רוצה שהיא תבוא.
—תירגעי! תירגעי מהר, שמעת אותי? – אמא תפסה אותה בכתפיים וטלטלה קלות, – כמה פעמים אני צריכה להגיד?
—אוווו, – נגה פרצה בבכי.
—אל תבכי, – ילדה קצת יותר גדולה, רזה וחיוורת, ניגשה אליה, – למה את בוכה?
—תעזבי אותי, תתרחקי, אני שונאת אותך!
—די כבר! – אמא כעסה, – אף אחד לא הולך לשום מקום, בגלל ההתקפים של נגה.
נגה בכתה חזק יותר. שירה התיישבה ליד החלון, יישרה את הקפלים בשמלה החדשה שקנו לה בקניון עזריאלי, נאנחה, והביטה החוצה. אמא יצאה למרפסת לעשן בעצבנות, נגה יללה, שירה שתקה, ואבא היה עדיין בעבודה. היה גם עומר, האח הגדול של נגה, ועכשיו גם של שירה – ילד טוב. הוא לא פגע בשירה, קרא לה "הקטנה" וסתר לה את השיער.
הדלת נפתחה – סבתא.
—מה זה הבכי הזה, מי בכה לי פה, מי פגע בפרח שלי?
—סבתא, – יללה נגה, – סבתא, אוווו.
—מה קרה, מה קרה בכלל?
—אמא, שירה, אוווו.
—מה קרה, מה קרה לפרח שלי? רותי, למה הילדה בוכה, כולה מכחילה!
—אמא, אל תתערבי, כמה פעמים ביקשתי, אל תתערבי!
—למה את צועקת, הילדה כחולה, בוכה, ואת… – סבתא יצאה למרפסת ולחשה לרותי:
—מה, השתגעת לגמרי? הילדה המאומצת הזאת יקרה לך יותר מהבת שלך?
—אמא, מספיק! למה את מתערבת איפה שלא ביקשו ממך? ואל תעזי לסובב את נגה נגד אחותה…
—אחותה, פויה, אין לי מילים. מה את מתעסקת איתה, יש לה אבא בסוף, לא?
—אביה הוא בעלי ואביה של נגה, שכחת? אנחנו משפחה, למה את מתערבת, אמא!
בינתיים נגה הגיעה למצב של שיהוקים מרוב בכי. שירה, שישבה כל הזמן שקטה על הכיסא, ירדה ממנו והלכה למטבח. מילאה כוס מים והביאה לנגה הבוכייה. אבל זו, בצווחה, דחפה את שירה יחד עם הכוס. שירה נפלה, המים נשפכו, נגה החלה לצרוח בכל הכוח. סבתא קפצה, החלה להרגיע את נגה האדומה מבכי, וזרקה מבט זועם לשירה.
—לכי מפה, לכי, זו שהביאה את הילדה למצב הזה, אוי ואבוי לנו!
—אמא! – צווחה רותי שהופיעה בפתח, – תתארגני מהר ותלכי, הזהרתי אותך!
—סבתא, – יללה נגה, – סבתא אל תלכי!
—תודה רבה, בת שלי, ככה מודים לי, בגלל המאומצת, בגלל הכלבלבה הזאת…
—החוצה! – צעקה האם על סבתא, – החוצה!
שירה הבינה שהמריבה הזאת בגללה. היא הייתה הולכת, אבל לא היה לה לאן. אמא של שירה התחתנה מחדש, והבעל החדש לא רצה לראות את שירה בבית, ואמא הייתה עוד צעירה, רצתה לחיות את החיים שלה. אז היא התקשרה לאבא של שירה ואמרה – או שהוא לוקח את הילדה אליו, או שהיא מוסרת אותה לרווחה. שירה לא האמינה שאמא שלה, אמא האהובה, יכולה להיות כזאת קרה. שירה פחדה, בכתה, אבל אמא כבר הייתה כמו זרה – היא הסירה את ידיה של שירה מעליה והלכה, לשם, לחיים החדשים שלה.
—אמא, – בוכה שירה, – אמאל'ה…
—תהיי ילדה טובה, שירלי, – אמרה האם בלי להסתובב, – תהיי ילדה טובה, ואל תחכי לי ליד החלון.
אבל אמא כבר לא שומעת שום דבר אחר. היא נכנסת לפאג'רו הכסוף שלה ונוסעת, משאירה את שירה אצל דודתה – אחותו של אבא, דניאלה.
—בואי קטנה, – אומרת דניאלה, – בואי, ככה זה קורה לפעמים. אבא יבוא בקרוב, אל תבכי.
אבא הגיע ולקח את שירה. נסעו כל הדרך בשתיקה.
—אבא, אתה תיתן אותי למוסד?
—לא, בת, מאיפה זה עלה לך…
שירה שתקה והביטה החוצה. את דודה רותי שירה אהבה, ובלב קראה לה "אמא". גם נגה בהתחלה שמחה – יש חברה חדשה למשחקים. אבל כשהבינה ששירה תישאר איתם לתמיד, ועוד בחדר שלה, ושתצטרך לחלוק צעצועים, ושמעכשיו קונים לשתיהן חצי-חצי, ואז שמעה את אבא קורא לשירה "בת שלי" – נגה עברה התקף היסטריה. וסבתא רק הוסיפה שמן למדורה, קוננה על כך שרותי הסכימה לקחת "כלבלבה" הזאת. המצב התלהט. אבא נראה כאילו לא רואה כלום, אמא נקרעת בין שתיים. נגה עשתה יותר ויותר סצנות, שירה נעשתה יותר ויותר שקטה.
—אמא, אני אגור אצל אבא לתקופה, – אמר עומר, – צריך להתכונן לבגרויות, ופה מישהי צורחת כל היום כמו משוגעת.
—עומר!
—מה, אמא? "מישהי" זו אחותך האמיתית, אגב.
—אצלנו זה תורשתי כנראה, כי שירה זה גם אחותה האמיתית, אבל נגה עושה סצנות כאילו דחפו לה שד חזיר. אני הולך.
בערב התקשר בעלה הראשון של רותי.
—רותי, מה קורה, למה הילד בורח מהבית?
—מפריע לך? שיבוא אליך.
—לא, סתם מעניין.
—תסתדר עם הבעיות שלך.
רותי כבר לא זוכרת מתי הייתה שלווה בבית הזה. יואב, בעלה, שתק בעדינות, מעביר את כל הבעיות לכתפיה.
—משהו לא ראיתי את עומר הרבה זמן.
—ברצינות? לא נורא שהוא כבר חודש גר אצל אבא שלו?
—למה זה?
—כי נמאס לו מהבלגן שקורה אצלנו. אתה לא רואה מה קורה?
—לאאא, מה?
—כלום! בדיוק כלום. תדבר עם הבנות.
—מה, משהו לא בסדר עם שירה?
—חוץ משירה יש לך עוד בת? וכן, גם עם שירה צריך לדבר. תגיד לה שאתה אוהב אותה, שהיא לא לבד. נגה בוכה וצורחת כל היום.
—רותי, זה כבר עניינים שלכן, של הנשים.
—מה?! אתה בכלל שפוי? הבאת ילדה, זרקת אותה פה וזהו! בקיצור, או שאתה פותר את זה בדרך כלשהי, או שאני… אני לא יודעת, אני עוזבת! זהו!
—איך לפתור, רותי? מה אני צריך לעשות?
—אני לא יודעת…
אבא ניגש לנגה. נגה שוב בוכה. קופצת על צווארו של אבא, ורואה את שירה – מוציאה לה לשון.
—אוווו, כלבלבה, מאומצת, אוווו. אבא, אל תאהב את שירה, אל תקרא לה בת שלך, רק אני הבת שלך.
—נגה, מה את מדברת?!
—היא רעה, אמא שלה נטשה אותה, היא הצטרפה אלינו, כלבלבה, אף אחד לא צריך אותה.
—נגה! היא אחותך!
—לא! – נגה בועטת ברגל, – לא! – ופורצת שוב בבכי.
—אתה רואה, – אומרת אמא, – אתה רואה, אין לי כוח יותר לסבול את ההתקפים האלה, ואתה, גיבור, מסתובב כאילו כלום לא קורה סביבך.
—זו אמא שלך שממריצה את נגה!
—ברצינות? אמא שלי? ואתה, אבא, מה אתה עשית? לא דיברת עם אף אחת מהן. תסתכל על שירה, היא נובלת. אני לא יכולה אפילו להתקרב אליה, נגה מיד מתחילה לצעוק… תעשה משהו, יואב!
—הלו, דני, היי אחות. תשמעי, יש בקשה, את יכולה זמנית לאסוף את שירה אלייך? מה? לכמה זמן? טוב, אני לא יודע… עד שהיא תסיים בית ספר. מה? לא, אני לא צוחק…
—בואי, מותק, ניסע לדודה דניאלה. מה? לא לא, איזה מוסד, מה פתאום?
שירה מביטה החוצה.
—שירה, ילדה שלי, בואי.
—אבא, אבאל'ה, – בוכה הילדה, – אבאל'ה!
—תהיי אצל דודה דני, בסדר? – אבא מנשק אותה במהירות במצח, תוחב לידיה דובון, ומזדרז לשבת ברכב, טורק את הדלת.
—הלו רותי… אני מבינה הכל, בטח, למה לך ילדה זרה וכל זה, אבל את הילד שלך הוא כן קיבל, ומגדל כאילו שלו… אני בעצמי לא יודעת למה התקשרתי. לאח שלי כבר אמרתי, עכשיו לך אני אומרת – כמה שאתם… נבזים. לא רוצה לראות אתכם, אף אחד, שכחי מהיחסים הטובים שלנו…
שירה יושבת על הכיסא ומביטה החוצה.
—שירה, בואי לשחק, – קוראת קטי, בת דודתה, שמאז ומתמיד קוראת לה בקיצור החיבה שהמציאה בעצמה כשהייתה קטנה מכדי להגות שם מלא.
שירה יושבת בשתיקה.
—שירה, מה קרה, – דניאלה כורעת מול אחייניתה, – לכי לשחק עם קטי.
—דודה דני, אני אגור אצלכם?
—כן, מתוקה.
—וקטי לא תצעק ותבכה שאני גרה אצלה בחדר?
—קטי? קטיוש, בואי הנה, מפריע לך אם שירה תגור אצלך בחדר?
—מגניב!
—נקנה לכן צעצועים חצי-חצי.
—אחלה! יהיו לנו פי שתיים צעצועים!
—למה זה? – דניאלה צוחקת.
—ברור, לשירה בובה אחת, לי בובה אחרת. למה שיהיו לנו זהות?
גם שירה חייכה, אבל כשנזכרה איך נגה צרחה ובעטה שהיא רוצה בדיוק את אותה בובה כמו של שירה, התעצבה. אפשר היה פשוט לעשות כמו שקטי אומרת, חשבה הילדה בעצב.
אביה, יואב, נשא את שם משפחתו כהן עוד מהוריו, ושם זה נשאר לשירה מרישומה בתעודת הלידה – גם אחרי שעברה לגור אצל דודתה. דניאלה וניר, בעלה, נשאו את שם המשפחה מזרחי, שם משפחתו של ניר, וקטי גדלה איתו מלידה. אף אחד בבית לא טרח להסביר לשירה למה השמות שונים – זה פשוט היה כך, כמו הרבה דברים אחרים שאף אחד לא הסביר.
השנים שאחר כך זרמו בשקט של בית שלא צריך להוכיח כלום. שירה גדלה, סיימה תיכון, התחילה ללמוד גיל רך במכללה בירושלים, ועברה לגור בדירה קטנה בסמוך לקמפוס, אבל כל סוף שבוע חזרה לבית של דניאלה וניר. פעם בשבועיים־שלושה עדיין היה מגיע אבא, יואב, לבקר, מביא איתו שקית פירות ומבוכה שלא ידעה להתמסמס – הוא היה יושב על קצה הספה, שואל על הלימודים, ולא נשאר לעולם יותר משעה. פעם בשנה, בערך, הייתה מגיעה הודעת ווטסאפ מאמה הביולוגית – "מזל טוב לחג", "מה שלומך", מילים קצרות שלא הצליחו להיצמד לשום דבר אמיתי. שירה קראה אותן ולא ענתה. עד יום אחד.
זה קרה בערב חורפי, כשדניאלה כבר הייתה במטבח מכינה עוגת גבינה ליום הולדתה העשרים ואחת של שירה, שיחול למחרת. הטלפון של שירה רטט על השולחן. היא הביטה במסך – מספר לא שמור, קידומת של אזור אחר. משהו בה ידע לפני שהיא ידעה. היא ענתה.
—שירה? זו… זו אמא.
הקול מהצד השני רעד. שירה עמדה, הטלפון צמוד לאוזן, והיד השנייה שלה תפסה את קצה השיש הקר של המטבח, כאילו צריכה להיאחז במשהו יציב.
—שמעתי שמחר יום הולדת שלך. עשרים ואחת. אלוהים, איך זה קרה כל כך מהר…
שירה לא ענתה. היא הביטה בעוגה שדניאלה מוציאה מהתנור, בקצף הלבן שמתחיל להתייצב בקערה לידה, בידיים של דניאלה שעוצרות באמצע התנועה ומביטות בה בדאגה שקטה.
—שירלי, אני יודעת שפגעתי בך. אני יודעת. אני חושבת עלייך כל הזמן, את מאמינה לי? כל יום הולדת, כל חג…
—אז למה, – שירה שמעה את קולה שלה יוצא, נמוך וישר, – למה לא באת אף פעם? למה לא התקשרת שנים? אם חשבת עליי כל הזמן, למה הטלפון הזה שקט כל השנים האלה, ורק עכשיו, כשאני עומדת בת עשרים ואחת, פתאום נזכרת?
—אני… פחדתי. פחדתי שתדחי אותי.
—אז דחית אותי קודם, כדי שלא אספיק לדחות אותך? – שירה הרגישה איך משהו בתוכה, שהיה קפוא שמונה שנים שלמות, מתחיל להפשיר בבת אחת, בכעס נקי, לא בבכי. – את יודעת מה עשית באותו יום? שמת אותי ברכב של דודה דני ונסעת. אמרת לי להיות ילדה טובה ולא לחכות לך ליד החלון. אני זוכרת את זה. אני זוכרת כל מילה מזה.
—שירלי, בבקשה…
—אני שירה. לא שירלי. שירלי הייתה הילדה שחיכתה לך ליד החלון. אני כבר לא היא.
היא ניתקה. עמדה רגע במטבח, הטלפון עדיין בידה, נשמה. דניאלה לא אמרה כלום, רק הניחה את קערת הקצפת על השיש והתקרבה, ופרשה זרוע אחת סביב כתפי שירה – לא לחיצה, רק נוכחות. שירה נשענה לתוך הזרוע הזאת, לתוך ריח הווניל והקמח שדבק בסינר של דניאלה, ובכתה שם, בעמידה, בלי מילים, עד שהעוגה כמעט נשרפה והם שתיהן צחקו דרך הדמעות כשדניאלה נזכרה להוציא אותה מהתנור בזמן.
מאותו לילה שירה לא חיכתה יותר להודעות. כשהגיעה עוד אחת, כעבור כמה חודשים, היא לא פתחה אותה בכלל.
עברו שמונה שנים מאז אותו יום בדירה עם הכיסא ליד החלון. שירה, בת עשרים ואחת, עובדת כגננת בגן ילדים בשכונת רמות בירושלים, גרה עדיין קרוב לדניאלה וניר – "אמא ואבא", כפי שהיא קוראת להם בפה מלא, בלי היסוס. לפני חודשיים היא פתחה תיק במשרד עורכי דין ברחוב יפו, וביקשה רשמית לשנות את שם משפחתה משם אביה כהן, לשם משפחתם של דניאלה וניר – מזרחי. על השולחן בחדרה, בתיקייה כחולה, מונח הצו החתום, ולידו קבלה על אגרה בסך שלוש מאות שקלים.
באותו שישי, כשהגיעה לארוחת הערב אצל דניאלה וניר, נגה כבר ישבה שם – היא התבגרה, למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ומגיעה עכשיו כל שבוע, אף שאף אחד לא ביקש ממנה. היא משכה כיסא ממש ליד שירה, מבלי לשאול, כמו שהיא עושה כבר חודשים, והניחה על הצלחת של שירה את פרוסת העוף הכי גדולה מהתבנית – בלי מילה, כאילו זה מובן מאליו.
