דרוז’וק לא ויתר על אף אחד מהם

השעון במטבח של שולמית הראה חמש דקות לעשר כשדפיקות חזקות הרעידו את הדלת. שלוש פעמים, בקצב אחיד — ככה דופקים רק בנות שיודעות שהן תמיד רצויות.

— אמא, תפתחי! הבאנו לך עוגיות מהמאפייה ההיא ליד התחנה המרכזית!

שולמית קפאה עם כפית תלויה מעל צנצנת הקפה. על הרצפה לידה שכב גור מעורב, אוזן אחת זקורה והשנייה שמוטה, וזנבו טפח על האריחים בקצב של מטרונום מהיר. היא קנתה את הקפה הזה רק אתמול, מוותיקה בכרמיאל שסיפרה לה על היריד השנתי, ועכשיו שלוש בנותיה עמדו בפתח עם עוגיות. לא הודיעו. לא התקשרו. כמו תמיד.

הגור יילל קצרות, ושולמית ידעה שהמבט הזה — הכהה, המרוכז, זה ששואל "מי בא להפריע לנו?" — ישנה הכול.

—

רוחמה, הבכורה, הייתה הראשונה שדחפה את הדלת פנימה. אחריה נכנסו מיטל ושרית, שתיהן עם שיער אסוף בגומיות דומות אבל בשתי דרגות חום שונות — שלוש אחיות שלא דומות זו לזו בשום דבר חוץ מההרגל להופיע בלי להזמין.

— אמא, מה זה? — רוחמה עצרה באמצע המטבח, הנעליים שלה השאירו סימנים רטובים על הרצפה. — כלב? מאיפה?

— קוראים לו דרוז'וק, — אמרה שולמית והוציאה לבסוף את הכפית מהצנצנת. — הוא הגיע לבד.

— "דרוז'וק"? זה שם רוסי? — שרית התכופפה אל הגור, שהיסס שתי שניות ואז ליקק לה את כף היד, בדיוק במקום שבו היה לה שבר בעצם לפני שלוש שנים.

— הוא לא שאל אותי איך קוראים לו. הסתכל עליי ככה, ליד הפח ליד הבית, וזהו.

— חיכית לנו עם קפה, — הבחינה מיטל. — אז ידעת שאנחנו באות?

שולמית מזגה את הקפה לחלוט לאט, בארבע כוסות שהן הכירו מילדות — אחת עם שבר דק בשפה, שתיים חלקות ואחת קטנה עם ציור של פרח דהוי. היא הניחה אותן על השולחן אחת ליד השנייה, ואז הושיבה את עצמה על הכיסא הקרוב לחלון.

— ידעתי שתבואו. אתן תמיד באות כשצריך ואתן תמיד באות כשלא צריך. בחרתן לא להתקשר, בחרתן להפתיע. יפה. עכשיו אני אפתיע אתכן.

הגור התיישב לרגליה, גבו מופנה לבנות, כאילו הוא והאישה הם שני צדדים של אותו יצור.

—

שולמית נולדה בחיפה, אבל גדלה במעברה ליד עכו. בגיל תשע כבר ידעה לבשל לבד על פתילייה ולחלק את הלחם כך שיספיק ליומיים. את הנעורים שלה העבירה בין עבודות מזדמנות — קופאית במכולת, תופרת בבית מלאכה קטן, מוכרת בחנות נעליים ברחוב הרצל. בגיל עשרים ושתיים התאהבה באליהו, שעבד כנהג משאית והיה נוהג לעצור אצל דוד שלה לקפה. הוא אמר לה פעם, "את הדבר הכי יפה שראיתי בין חיפה לעכו," וזה הספיק. חודשיים אחר כך הם כבר עמדו תחת החופה, ושנה אחר כך נולדה רוחמה.

אחרי רוחמה נולדו מיטל ושרית, שלוש בנות בשש שנים. אליהו עבד קשה, חזר הביתה עם ריח סולר וכפות ידיים שהפכו כהות משנים של הגה. בשבתות היה יושב עם הטלפון הישן ומדבר עם דודו מבואנוס איירס, ותמיד סיים את השיחות באותם המילים: "העיקר שכולנו בריאים."

ביום רביעי, לפני אחת עשרה שנה, המשאית התהפכה. אליהו מת במקום. שולמית נשארה עם שלוש בנות בגיל תיכון, משכנתה שטרם שולמה, וביטוח לאומי שעדיין לא הבין איך מחשבים אלמנה שלא ידעה לנהוג.

הבנות בכו שבועיים. אחר כך כל אחת מצאה דרך משלה להמשיך: רוחמה התגייסה, מיטל למדה הנדסת תעשייה וניהול, שרית עבדה בשתי עבודות כדי לממן שכר דירה קטן ליד האוניברסיטה. שולמית נשארה בדירה שקנתה עם אליהו ברחוב הדקלים בכרמיאל, מול גן שעשועים קטן שאפשר לשמוע ממנו צחוק של ילדים עד השעה שמונה בערב.

היא לא ראתה אף אחד אחר. לא חיפשה. כשהבנות הקימו משפחות משלהן, היא בישלה לעצמה, תלתה כביסה, ישבה במרפסת עם סודוקו. פעם, לפני חמש שנים, מישהו בעבודה של מיטל הציע להכיר לה גבר — אלמן מירושלים, "אדם רציני." שולמית סירבה בנימוס. "אליהו," אמרה, "עדיין יושב כאן." והיא נגעה בחזה, במקום שבו הסינר עושה קפל מהיום הראשון.

עכשיו, בגיל שישים וחמש, היא ישבה במטבח מול שלוש בנותיה, והגור דרוז'וק נחר קלות כאילו נרדם.

—

— אז ככה, — אמרה שולמית. — המצב הוא זה. לפני שבוע חזרתי מהבנק. שכחתי את המשקפיים בבית, הסתובבתי בדרך הארוכה. ליד הפח הירוק, בין ארגזים של ירקות נרקבים, ישב גור, רטוב לגמרי. הסתכל עליי בעיניים הכהות האלה. לא זז. לא יילל. רק הסתכל.

— ואז הרמת אותו? — שאלה רוחמה, והמשיכה להחזיק את העוגייה בלי לנגוס.

— לא מיד. חשבתי: מה לי ולכלב? מי צריך פה אחריות נוספת? אבל הוא קם, ניגש אליי, נשען על הנעל שלי, וסגר עיניים. ככה. כאילו מצא את המקום שלו.

— אמא, את לא יכולה להחזיק כלב. — מיטל התכופפה אל השולחן. — את גרה לבד, יש לך קומה שלישית בלי מעלית, מי יוציא אותו בגשם? ומה עם העלויות?

— אני אוציא אותו. עשיתי כבר חישוב: שק מזון לארבעים ש"ח בשבוע, ביקור אצל וטרינר פעם בחצי שנה. אני לא צריכה רשות.

— אנחנו דואגות לך, — אמרה שרית בשקט. — לא נגדך.

— אתן דואגות בשבילי, — תיקנה שולמית. — זה לא אותו דבר.

הגור קם על רגליו האחוריות, מניח את שתי כפותיו על ברכי האישה, ופלט נביחה קצרה. רוחמה צחקקה למרות עצמה, ושולמית חייכה בפעם הראשונה מאז שנכנסו.

—

שבועיים קודם, בחצר האחורית של בית ברחוב סמוך, גבר בשם עמרם ישב על מדרגה וניקה ארגזים. הוא היה בן שמונים ושתיים, גפיים ארוכות ומפרקים שהזדקנו מהר, ידיים שפעם ידעו לפרק מנוע בעיניים עצומות. לפני חודש איבד את אשתו, שרה, שעזבה בלילה בלי כאב, בין לבין נשימה להפסקת נשימה. עמרם נשאר לבד בבית שקנו יחד ב־1974, עם גינה קטנה ששרה שתלה בה עצי הדר.

הגור הגיע אליו חודשיים לפני מותה של שרה. הוא הגיע דרך פתח צר בגדר, חתול שנראה כמו גור, וגופו רעד. שרה, כבר חולה, התכופפה וטפחה על הברך.

— עמרם, תראה. מי זה?

— זה כלב. מה הוא רוצה?

— הוא רוצה לאהוב.

הם קראו לו ג'ודי — שם שהזכיר לה סרט שראו יחד לפני חמישים שנה. ג'ודי היה גור מעורב, עם אוזן אחת שמוטה וזנב שידע לתקשר. כששרה הפסיקה לצאת מהבית, ג'ודי שכב לצד המיטה ולא זז. כשחזרו מההלוויה, הוא המתין בשער, בלוע מבטים.

עמרם ניסה. הוא ניסה לשמור עליו, כי שרה אהבה אותו. אבל הבית הפך לגדול מדי, והגור שדרש הוצאות, ותשומת לב, וליטופים — כל מה שיכול לחנוק גבר שאין לו עוד מה לתת.

— ג'ודי, — אמר לו פעם, כשהגור התחנן לטיול ערב, — אני לא יודע מה היא הייתה רוצה. אבל היא לא תחזור לשאול מה איתך.

הגור ברח ביום שלישי. אולי נבהל מפטיש או מצופר של אוטובוס. עמרם חיפש אותו ברחובות, שאל שכנים, תלה פתקים על עמודים. "ג'ודי. מעורב. לא נושך." איש לא השיב.

ואז, בשישי בערב, הוא ראה תמונה בקבוצת הוואטסאפ של השכונה: גור דומה, יושב ליד ספסל בפארק, אישה בגיל מסוים מחזיקה רצועה.

עמרם יצא מהבית בלי ז'קט.

—

— ג'ודי! — הוא צעק ממרחק של חמישים מטר.

הגור הסתובב, זנבו נע מצד לצד.

— ג'ודי, בוא!

שולמית קמה מהספסל. היא לא הופתעה. משהו בגור הסתכל לכיוון הקול עוד לפני שהבינה שיש שם אדם.

— סליחה, — אמרה. — מי אתה?

— עמרם. אני בעל הבית של ג'ודי. — הוא נשם בכבדות. — הוא רץ ממני לפני יותר משבוע.

— קוראים לו דרוז'וק.

— לא, — אמר עמרם בכעס. — ג'ודי. אני טיפלתי בו. אספתי אותו לפני החורף, חיסנתי אותו, ישן על הרצפה לצד המיטה של אשתי כשהיא…

הוא נעצר. שולמית ראתה איך אצבעותיו נעוצות בכיס המעיל.

— אם ככה, — אמרה לאט, — אז הוא שלך. לא אעמוד בינך ובינו.

הגור ילד, "ג'ודי" או "דרוז'וק," התיישב בדיוק באמצע הדרך בין שניהם, ובפעם הראשונה מאז שנעלמו חייו הקודמים נראה כמחליף מבטים מהאחד לשני.

— אני לא אקח אותו, — אמר עמרם לפתע.

— למה?

— כי את שואלת לאן הוא ילך, וכשאת שואלת ככה, לא לוקחים. — הוא הוציא יד מהכיס והצביע על החיה. — הוא שמח פה. רואים לפי הזנב.

— אבל הוא שלך.

— הוא היה שלי כשאני ידעתי מה לעשות איתו. אין לי כוח, גברת. באמת אין. — הוא התיישב על קצה הספסל, רחוק ממנה. — שרה, אשתי, מתה. לפני חודש. הבית ריק. אני קמתי הבוקר, הכנתי קפה, ואז ישבתי והבנתי שאף אחד לא מחכה שאמלא לו קערה. אתה מבין? הקערה נשארה מלאה.

שולמית ישבה שוב. הספסל היה של עץ כהה, עם קילופי לכה במקום שבו עוד ישבו זוגות.

— אני אלמנה אחת עשרה שנה, — אמרה. — בעלי נהרג בתאונה. אני יודעת מה זה קערה מלאה.

עמרם נשם עמוק. הגור ניגש אליו וליקק את קצה הנעל.

— תשאירי אותו, — לחש עמרם.

— לא, — ענתה שולמית. — נחלק את זה.

— איך?

— ככה: בן לוקח את הגור. אתה מביא לו אוכל בימי חמישי.

— איזה שטויות.

— ימי חמישי, — היא חזרה. — בחמישי אני הולכת לבנק. אתה תיתן לגור לאכול פה, בחצר שלי. וגם תסדר לי את הברז במרפסת — נוטף כבר חודש.

— את מזמינה אותי לתקן ברז?

— אני מזמינה אותך לשתות קפה עם מישהו שמחכה.

שניהם נעצרו. הגור התחיל לרוץ במעגלים, כמו מצפן שאיבד את הצפון ומצא דבר טוב יותר.

—

שלושה ימים אחר כך הופיע עמרם עם ארגז אוכל, עשר שקיות גלולות נגד קרציות ופלוגה של מברגות. הוא עבד במרפסת שעה וחצי, וכשסיים ישבו שניהם מול כוסות קפה שחור.

— אני לא יודע למה אני מספר לך, — אמר עמרם, — אבל שרה הייתה נהגת. עבדה בקואופרטיב "דן." גם אני נהגתי. במשאית.

— מה נהגת?

— הכול. בשנות השמונים הובלתי מכולות לחיפה. אחר כך עבדתי עם "תנועה" על רכבי חירום. בסוף נהגתי באוטובוס עירוני בחיפה. קווים ארוכים, שעות מטורפות. שרה אמרה שכל יום שאני חוזר זה יום טוב. היא לא אהבה לבשל, את יודעת. גם אני לא. אז היינו קונים שניצל משוק תלפיות ומתיישבים לאכול על ספסל בפארק.

— עמרם, — אמרה שולמית. — אני כבר שנים לא אכלתי שניצל.

בחמישי שאחר כך הם אכלו יחד במרפסת. הגור קיבל חתיכה קטנה, ואחר כך קיבל עוד חתיכה, ואחר כך החליט שהחיים מסודרים.

—

הבנות לא ידעו כלום.

שולמית סיפרה להן רק על הגור. את עמרם שמרה לעצמה, כמו ששומרים תמונה בתוך מגירה של חולצות. הבנות כבר הפכו חשדניות: רוחמה אמרה שאמא "נעלמה מהבית יותר מדי," מיטל ראתה שני ספלי קפה על השיש באחד הביקורים, ושרית השיבה לרוחה שאמא התחילה להסתרק אחר הצהריים, "אולי היא הלכה להרצאות."

אבל דבר אחד היה ברור: שולמית הפסיקה לחכות. היא קמה בבוקר, לבשה חולצה נקייה, אפילו הצמידה סיכת פנינים שאליהו קנה לה פעם בסוף שנות התשעים, ויצאה. הגור לצדה. והן ראו את זה, והן פחדו.

— אמא, — אמרה רוחמה באחד הערבים, — אנחנו צריכות לדבר. יש המון נוכלים. זהירות. גיל מבוגר.

— אני בת שישים וחמש, לא בת מאה. מה אתן רוצות לומר?

— שתזהרי. לדוגמה, אם מישהו בא… עם סיפור על גור, וזה נשמע טוב מדי…

שולמית קמה, אספה את הכוסות, ניגשה לכיור. הגור הלך אחריה, מדביק עצמו לעקב.

— תבואו ביום חמישי. שעה חמש. — המים זרמו. — אני אכיר לכן מישהו.

—

בדרך לדירה בחמישי הן כבר ידעו שיש שם גבר. רוחמה עוד לפני הכניסה שמעה קולות מהקומה השלישית: צחוק קצר של גבר, נביחה רועמת, וצליל של כיסא נגרר על רצפה.

— זהו, — אמרה מיטל.

— מה זהו?

— היא מחזיקה מישהו פה. אמא מחזיקה מישהו.

הן עצרו ליד הדלת. רוחמה הצביעה על התיק של שרית.

— תוציאי מה שיש שם.

שרית שלפה מקל פלפל. רוחמה שלחה מבט מעלה, נשמה, ודפקה.

הדלת נפתחה. עמרם עמד בפתח, זקן קצר לבן, משקפיים עם מסגרת מתכת. על החולצה שלו היה סינר כחול, ומכיסו בצבץ מברג קטן. הגור רץ אל הבנות, מסתובב סביב רגליהן, מכשכש בזנב.

— כלב טוב, — אמר עמרם. — כלב טוב.

— מי אתה? — שאלה רוחמה. השאלה יצאה החוצה כמו פקודה.

— עמרם. ואני מניח שאת רוחמה. הבכורה.

— אמא, מה זה? — שרית נכנסה פנימה. — הוא יודע את השמות שלנו.

— סיפרתי, — אמרה שולמית מהיושב במטבח. — בואו. שבו. יש עוגה.

הן הסתכלו על העוגה: עוגת שמרים עם שוקולד, כזו שקנו במאפייה הקטנה שליד השוק. שולמית לא אפתה עוגות שמרים מעולם. משהו בלחות של הבצק העיד על יד אחרת.

— שבו, — חזרה האם. — יש לי סיפור, והוא מתחיל בפח ירוק.

שולמית סיפרה את הכול. על הדרך מהבנק, על הגור, על הפארק, על העימות, על הבכי הקצר של עמרם על ספסל העץ, על הקפה הראשון, על השניצל, על הברז שתוקן, על העובדה שכל זה קרה מהר יותר משחשבה אבל לאט יותר מאשר פחדה.

— ועכשיו, — סיכמה, — אני אשאל את דעתכן, לא את רשותכן. יש הבדל.

רוחמה מחתה את זווית העין בקצה הסינר שלה. מיטל בהתה בעוגה, ושרית הושיטה יד אל אמה, אבל לא נגעה.

— אנחנו לא נגדך, — אמרה רוחמה. — אנחנו רק לא ידענו.

— גם אני לא ידעתי, — השיבה שולמית. — אבל נודע לא דרך בטיחות.

בדיוק אז קם עמרם, ניגש אל החלון, והביט למטה אל גן השעשועים. ילדים רצו בין מתקן לגולשות, ומישהו צעק בקול דק "אבא, תראה!" עמרם לא הסתובב.

— בעונה הזו, — אמר, — עדיף לשמוע את הילדים מהבית. פעם שרה אמרה שכל צחוק של ילד זה הנשמה של מישהו שהלך וחזר. אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה עוזר לי לעמוד פה.

שרית הביטה בגור. הוא ישב לצד שולמית, ראשו מורכן מעט, לאור הזה שחתך את המטבח לשניים.

— איך קראתם לו בסוף? — שאלה.

— הוא יודע שני שמות, — ענתה שולמית. — קראנו לו דרוז'וק, כי הוא מצא אותי. ועמרם קורא לו ג'ודי, כי ככה קראה לו שרה.

— אז מה השם שלו?

— הוא לא שאל. והוא לא יענה.

ורק אז, לראשונה, הבנות ראו את אמן מניחה יד על הגב של עמרם, בדיוק בין השכמות, היכן שהחולצה נקייה אבל נושאת קפל של שנים.

—

בחודשים שאחר כך, הדירה הקטנה ברחוב הדקלים הפכה למקום אחר. שולמית התחילה לבשל בחורף מרקי עדשים עם קרעי בצק, והבנות קראו לו "מרק של שישי." עמרם נהג להגיע בחמישי, לפעמים גם בשלישי אם היה חסר פטנט למקרר או סתם התגעגע. הגור שכב בין שניהם, ולפעמים, בערב, כשכיבו את האור בסלון, אפשר היה לשמוע אותו נושף כאילו הוא הכי עייף משלושתם.

ביום ראשון של ינואר, כשהבנות שוב הפתיעו בלי להתקשר, הן מצאו את שולמית במטבח. עמרם עמד לידה. על השולחן בין שניהם מונחים שתי תעודות זהות ודף נייר מהרבנות הראשית.

— אז זהו, — אמרה שולמית. — ביום רביעי, תשע בבוקר, ברבנות בטבריה. אתן מוזמנות.

— מה זה, חתונה? — שאלה שרית.

— כן.

— למה בטבריה?

— כי שם יש פקידת קבלה עם סבלנות, — ענתה שולמית. — ועמרם מאוד אוהב את הכינרת.

הן הסתכלו זו בזו. רוחמה נשמה, מיטל צחקקה, שרית חיבקה את הגור. ואז ניגשו שלושתן אל אמן, ועטפו אותה מכל הכיוונים, כך שדף ההזמנה נקרע מעט בפינה.

היא מחתה דמעה שלא הצליחה להימלט, ניגשה אל המגירה, שלפה סיכה כסופה קטנה ונתנה אותה לשולמית.

— של סבתא, — אמרה. — שתלכי איתה.

שולמית לקחה את הסיכה, חברה אותה לצווארון, ואמרה לעמרם: "תוריד את הסינר. אתה לא הולך ככה לחופה."

היא לא ידעה להגיד לו שזו שרה ששלחה אותו אליה דרך כלב בורח, אז היא שתקה. אבל היא ידעה. וכשהוא הסתובב להוריד את הסינר, היא ראתה איך אצבעותיו מושכות את הכפתור האחורי בדיוק כמו שאליהו משך פעם, לפני אחת עשרה שנה, כשיצא למשמרת שממנה לא חזר.

ודמות אחת כבר לא חסרה. כי לכל רחוב יש פח ירוק, ולכל גור יש דרך למצוא בית, ולפעמים, כשאישה יוצאת לבנק בלי משקפיים, החיים מחליטים להפסיק להיות זהירים.

*שנה אחר כך, כששולמית עברה לגור בבית של עמרם, מצאה שרית בקופסה ישנה במרפסת שלוש שורות בכתב ידה של אמה. כתוב שם: "קניתי לבנות עוגות לפני שבאו. לא ידעתי למה. עכשיו אני יודעת." ומתחת, באותיות קטנות יותר: "דרוז'וק ישן בין הכיסאות. עמרם מכין קפה. אליהו, תסלח לי על הקערה שהתמלאה."*