— גברת גליה, רק אל תיבהלי — עד איזה תאריך אנחנו צריכים לפנות?
גליה מגדולוב הניחה את הכוס תה על השולחן. במחשב היה פתוח דוח רבעוני שהיא ערכה כבר שעתיים, ואצבעותיה עדיין רחפו מעל המקלדת.
— רותם, לפנות מה?
בטלפון השתררה שתיקה קלה.
— הבן שלך היה כאן בשבת. אלון. אמר שאת מפנה את הדירה, שהוא עם האישה עוברים לגור בה. אמר — עד ה־31 במרץ. אנחנו כבר נתנו מקדמה על דירה אחרת, בעלת הבית שם לוחצת… חשבתי שאת יודעת.
— אני יודעת, — אמרה גליה. — רותם, בינתיים אל תחתמי על שום דבר. אני אתקשר אליך בערב.
היא הניחה את הטלפון על המסך, הביטה בדוח, והמספרים נהיו מטושטשים.
הבן הגיע בשבע בערב. עם עוגה. הוא תמיד הביא עוגה כשכבר עשה משהו בלי לשאול.
— אמא, למה את יושבת בחושך ככה — אלון הדליק את האור, הניח את הקופסה על השולחן. — מאיה בחניה, מוציאה את נגה מהכיסא, עוד רגע הן עולות.
— היית ברחוב ביל"ו?
— נו, הייתי. — הוא פתח את המקרר, מזג לעצמו מיץ תפוזים. — תשמעי, אנשים נחמדים שם, יעזבו בלי סיפורים. אני אפילו נתתי להם הנחה על החודשיים האחרונים.
— מהכסף שלי.
— נו אמא. — הוא התיישב, מתח את הרגליים. — תחשבי בעצמך. אנחנו משלמים על שכירות שבע אלפים ומשהו שקל. כל חודש — לכיס של מישהו זר. ויש לנו דירה משלנו, ובתוכה אנשים זרים מבשלים חמין בשבת.
— אף אחד לא שאל אותי.
— אז אני שואל.
— אתה לא שואל. אתה מודיע.
נכנסה מאיה — בנעליים לבנות, עם נגה על הירך — ומיד, כאילו עמדה מאחורי הדלת והקשיבה:
— גברת גליה, אל תעשי מזה סיפור. מה אכפת לך? את ממילא נותנת את הכסף הזה לתרופות ולדברים כאלה. ולנו יש ילדה. לנגה עוד שנתיים גן חובה, היא צריכה חדר, לא פינה מאחורי ארון.
— אני אומרת "לא" — אמרה גליה. אמרה זאת בבירור. לא צעקה, לא בכתה.
— אמא, כבר החלטנו הכל — אלון חתך לעצמו פרוסה. — מאיה, את רוצה עם ורד? הנה.
היא אמרה "לא", ובשולחן המשיכו לחתוך את העוגה.
בלילה היא לא ישנה. שכבה וספרה — הרגל, עשרים ושמונה שנה בהנהלת חשבונות. חתונה לפני שש שנים. "אמא, תני עשרים אלף, בעוד חצי שנה נחזיר, למשפחה של מאיה צריך לעשות דברים כמו שצריך". היא אז משכה את כל מה שחסכה לטיפול שיניים. חצי השנה לא הגיעה עד היום.
אחר כך שנתיים, כשמאיה "יצאה מהחל"ד לאט". גליה הייתה בת חמישים ושלוש, הציעו לה משרת רואת חשבון ראשית בסניף — והיא עברה למשרה חלקית. קמה בשש, נוסעת דרך כל העיר, אוספת את נגה, מטיילת, מבשלת, מגהצת, קוראת "שלוש הדובים" מאות פעמים. בערב מאיה סוקרת את המטבח ואומרת: "וואי, שוב הייתם כל היום בבית? אני הייתי משתגעת".
הייתם בבית. עוד היתה הלוואה על הרכב, שאלון ביקש ממנה "רק להיות ערבה, זו רק פורמליות". והייתה הברך הימנית. ניתוח החלפת מפרק. תור בקופת חולים — עוד שנתיים, אם יתמזל מזל. פרטי, עם השתל ואשפוז — שמונים ושניים אלף שקל. בחשבון החיסכון היו שמונים ואחד אלף. שבעת אלפים בחודש מהדירה של אמא ברחוב ביל"ו — זה לא היה "כסף קטן לתרופות". זו הייתה הברך שלה.
בארבע לפנות בוקר היא קמה, שתתה מים, והבינה דבר פשוט: ה"לא" שלה במשפחה הזאת לא סטטוס של מסמך. יש לו סטטוס של מזג אוויר. נו, אמא כעסה קצת. נו, ירד קצת גשם.
אבל מסמכים — אותם גליה כיבדה.
בשבת היא נסעה לרחוב ביל"ו. רותם ובעלה כבר הוציאו חצי מהחפצים, ליד הבניין עמדה משאית קטנה, ובמטבח מאיה מדדה עם סרט מידה את הקיר.
— הי! אנחנו חושבים אם המזנון הפינתי ייכנס. רק צריך לקלף את הטפט, זה כבר מהמאה הקודמת.
— אמא שלי הדביקה אותו. בקיץ, לפני שהיא חלתה.
— נו, גם אני אומרת — מהמאה הקודמת.
מהחדר יצא אלון, עם ספל, מתמתח.
— אמא, בדיוק בזמן. אולי צריך להחליף פה את הדוד…
— ביום שני בשעה אחת עשרה יגיע שמאי, — אמרה גליה. — אחר כך צלם. אני מוכרת את הדירה.
השתררה שתיקה. הספל החליק מידיה של מאיה, נחת בכיור והשמיע רעש שגרם לכולם להיבהל.
— מה זאת אומרת — מוכרת? — שאל אלון.
— במובן הפשוט. הטאבו רשום על שמי, אין עיקולים. אמכור, אעשה את הניתוח בברך, את השאר אשים בפיקדון. ואקבל ריבית, לא עצבים.
— זו הרי ירושה! — מאיה הביטה בה בעיניים פעורות. — זה בשביל נגה!
— לנגה בת חמש. עד שנגה, אם ירצה השם, אני עוד אחיה — הדירה לא.
— אמא, את מדברת מרגש — אמר אלון מהר. — בואי נרגיע.
— אני רגועה. אמרתי לך שלוש פעמים "לא". לא שמעת. אז אני אומרת מה שאתה כן שומע: שמאי, יום שני, אחת עשרה.
הלחי של הבן רעדה. כך רעדה גם לאביו, כשההוא הפסיד לשכן בשש-בש.
— רגע — אלון הרים את כפות ידיו. — אנחנו משלמים. כמו ששילמו רותם ובעלה — כך גם אנחנו. שבעת אלפים. עד החמישה בחודש.
— אלון! — נשמה מאיה בכבדות.
— תשתקי. אמא, שבעת אלפים ועוד ארנונה וחשמל. הכל בהגינות.
גליה הוציאה מהתיק תיקייה. שני עותקים של חוזה שכירות, שהדפיסה בהפסקת הצהריים. תקופה — אחת עשרה חודשים. תשלום עד החמישה בחודש. חשבונות שירותים — על השוכר, קבלות עם חותמת תשלום — אליה, לראשון לחודש. צד שלישי בדירה — רק באישור בכתב שלה. איחור מעל עשרה ימים או אירוח ללא הסכמה — ביטול חד־צדדי, פינוי הדירה תוך שלושה ימים.
— חותמים. יש עט?
אלון הביט בתיקייה כאילו הביאו לו זימון לבית משפט.
— אמא. עם הבן שלך — חוזה?
— עם הבן — דווקא. אנשים זרים שילמו לי שש שנים בלי תזכורות.
אפריל ומאי היו נהדרים. באמת נהדרים. בחמישה לחודש נכנסו שבעת אלפים ובהערה: "אמא, הכל בסדר, תודה". נגה שלחה הודעות קוליות: "סבתא, יש לי חדר משלי ומדבקות של חתולים!" מאיה שלחה תמונה של אדן החלון עם עציצי סוקולנטים. גליה הביטה ובלבה חשבה: טוב, ברוך השם. אולי באמת עשיתי מזה סיפור מיותר.
בחמישה ביוני הכסף לא הגיע.
— אמא, כוח עליון — התקשר אלון בעצמו. — המשכורת עוברת ל־15 בחודש, יש ריאורגניזציה בעבודה. עשרה ימים, בסדר?
בעשרים בחודש הגיעו ארבעת אלפים. "השאר בתחילת החודש, בטוח".
באוגוסט הגיע לכתובתה מכתב מבית המשפט. היא עוד לא הספיקה להביא את המעטפה למטבח כשאלון כבר התקשר:
— אה, זה? אמא, זו טעות של חברת הניהול, הייתה תקלה במערכת בבניין שלנו. אני אטפל, אל תתערבי, רק תיבהלי סתם.
והיא לא התערבה. כי בן שלה. כי ריאורגניזציה. כי "אני אטפל".
המכתב היה מבית המשפט לתביעות קטנות ברמת גן, ולא נגעה בו עד ליום שישי, כשהגברת דגן מהקומה השנייה — שכנה שלה כבר עשרים ושתיים שנה — ירדה איתה במעלית וראתה את הקצה של המעטפה בולט מהתיק.
— זה מה שאני חושבת שזה? — שאלה הגברת דגן, ולא חיכתה לתשובה. — תפתחי אותו, גליה. תפתחי עכשיו, במעלית, לא משנה. אני מכירה את המבט הזה על המעטפות, בעלי המנוח היה שוטר.
גליה פתחה. זו לא הייתה טעות של שום חברת ניהול. זו הייתה תביעה — נגדה. אלון ומאיה תבעו אותה על "פינוי שלא כדין" ו"הפרת זכויות דיירים מוגנים", בטענה שהם משלמים שכר דירה כבר שנתיים ושיש להם "זכות מגורים מבוססת". צורפו קבלות מזויפות על תשלומים שמעולם לא הועברו, וחתימה על מסמך שגליה לא ראתה בחייה — לכאורה "הסכמה בעל פה שהוסבה לכתב".
היא ישבה על הספסל ליד תיבות הדואר של הבניין ברחוב ביל"ו וקראה את זה פעמיים. לא בכתה. הרגישה רק שהאצבעות שלה קרות, כמו בשעה שספרה כסף בקופה בבנק לפני שלושים שנה, כשהייתה מתמחה.
ביום ראשון היא נכנסה למשרד עורך דין ברחוב אבן גבירול, זה שהמליצה עליו רותם — אותה רותם שכמעט התפנתה בגללם מדירה שהם לא בעליה שלה. עורך הדין קרא את התביעה, קרא את חוזה השכירות המקורי החתום, בדק את דפי הבנק שהראו את התשלומים החלקיים והלא-סדירים, ואמר משפט אחד שגליה זכרה אחר כך מילה במילה: "גברתי, יש לך את כל מה שצריך כדי לנצח את זה תוך שלושה שבועות. השאלה היא אם את רוצה."
היא רצתה.
ביום שני בשעה אחת עשרה השמאי הגיע כמתוכנן. אלון עמד בפתח הדירה ולא נתן לו להיכנס.
— אמא, אי אפשר, יש לנו תביעה תלויה ועומדת, אסור לך לגעת בנכס.
— זו התביעה שאתה הגשת נגדי, עם הקבלות המזויפות? — שאלה גליה, והציגה בפניו את הקלסר מעורך הדין. — תוך שלושה שבועות יש דיון. תבוא. תביא את מאיה. תביאו את הקבלות המקוריות, אם יש כאלה.
אלון החוויר. השמאי נכנס.
הדיון התקיים בבית משפט לתביעות קטנות ברמת גן, בחדר קטן עם מזגן שרשרש. אלון ומאיה ישבו משני צדי השולחן, נגה נשארה אצל הגברת דגן. השופטת עברה על החוזה החתום, על תדפיסי הבנק, על העדות של רותם שהעידה טלפונית שהיא ומאיה הן שהחלו את כל הסיפור — ואז שאלה את אלון ישירות: מאיפה הקבלות?
אלון שתק. מאיה ענתה במקומו שזה היה "רק כדי להראות רצון טוב", ומיד הבינה בעצמה כמה זה נשמע.
השופטת דחתה את התביעה במלואה, וקבעה שגליה רשאית לפעול בנכס כבעלים חוקית וללא הגבלה, וחייבה את התובעים בהוצאות משפט.
באותו שבוע השמאי סיים את הערכתו. גליה חתמה על ייפוי כוח למתווכת ברחוב אבן גבירול, שכבר מצאה קונים — זוג צעיר מרמת השרון שרצה דירה קרובה להורים. שלושה שבועות אחר כך היא ישבה במשרד נוטריון עם תיק ניילון שקוף שבו היו: שטר מכר, אישור זכויות, אישור העברת כספים לחשבון הפיקדון על שם קופת חולים לצורך תשלום פרטי, וקבלה על ניתוח שנקבע לתאריך ה־3 בנובמבר — שמונים ושניים אלף שקל, כולל השתל.
אלון התקשר פעמיים באותו שבוע. בפעם הראשונה היא לא ענתה. בפעם השנייה ענתה, ואמרה רק: "התיק סגור, אלון. הדירה נמכרה. שלחתי לך את ההודעה הרשמית לפי החוק, כדי שתתפנו עד סוף החודש." הוא ניסה לדבר על נגה, על "אמא, איך את יכולה", והיא סגרה את הטלפון בלי לצעוק, בלי לבכות — פשוט שמה אותו על השולחן, ליד כוס התה שכבר הצטננה.
בשבוע שלאחר הניתוח, כשהיא כבר עמדה על הרגליים בעזרת מקל הליכה, הגברת דגן הביאה לה סיר מרק עוף עם קניידלך, ישבה איתה על הספה, והביטה בטלוויזיה שהראתה תחזית לגשם ראשון של החורף.
— ומה עם הדירה השנייה? — שאלה הגברת דגן. — זו שקנית עם הכסף שנשאר?
— שכרתי אותה כבר. זוג מבוגר, פנסיונרים. הם שילמו את החודש הראשון מראש, ביום החתימה עצמו.
— ואלון?
גליה לגמה מהמרק, הניחה את הכף בצד.
— אלון יודע איפה אני גרה. הדלת לא נעולה בפניו. רק שאין יותר דירה שהוא יכול "לפנות" בשבילי.
הגברת דגן הנהנה, כיבתה את הטלוויזיה, וברחוב, מתחת לחלון, נשמע קול של כלב שכן נובח פעם אחת ואז נרגע.
