אני עובדת כדיספצ'רית בתחנת מגן דוד אדום באשקלון שתים־עשרה שנה. ולמדתי כלל ברזל אחד: אף פעם אל תנחשי איך תיגמר המשמרת. כי בכל רגע נתון עלול להישמע בשפופרת קול שאחריו כל הערב שלך מתמוטט.
כך קרה גם ביום שלישי.
בדיוק סיימתי לגמוע קפה קר מכוס נייר — התחליב הזה שמוכרים במכונה ליד הכניסה — כשעל המסך הבהב חיוג מכביש ארבע. קול של אישה נשבר לצעקה, ואז צנח לחישה.
— גברת… יש כאן תאונה… אישה מתחת לגלגלים… היא דחפה את הילדה הצידה…
הכתבתי את הכתובת, שיגרתי ניידת. הידיים, כרגיל במקרים כאלה, קפאו. ואז שמעתי אותו. הצליל ההוא שאי אפשר לבלבל עם שום דבר אחר — בכי נמוך, גרוני, ברקע. כך בוכים ילדים כשהם כבר לא קוראים לעזרה, רק יללה, כשהפנים תחובות במשהו.
—
את האישה קראו אורלי. אורלי בן־שבת, בת שלושים וארבע. סיפרו לי אחר כך: היא יצאה מחופשת הלידה לפני שבועיים, אבל התינוק עוד לא הפסיק להתעורר בלילות. היא יצאה לטייל עם העגלה ועם בת בעלה מנישואיו הראשונים.
את הילדה קראו נועה. בת עשר.
נועה סיפרה אחר כך לסבתא שלה שדקות לפני התאונה היא עמדה שני צעדים מאורלי וצעקה שהיא לא הולכת איתה לפארק. שהיא לא אמא שלה. שהיא שונאת את המילה הזאת ולא תגיד אותה לעולם.
ואורלי, לפי מה שנועה סיפרה, רק חזרה: "אל תתקרבי לכביש, נועה. בבקשה, אל תתקרבי."
—
את הרכב נהג בחור מאשדוד. בן תשע־עשרה, חזר הביתה אחרי משמרת במחסן, וה"מאזדה" שלו פגעה באורלי בירך שמאל וטלטלה אותה אל המדרכה. זעזוע מוח, קרע בטחול, סדק באגן.
את נועה אני זוכרת יותר טוב מאשר את הפצועה עצמה. היא נכנסה למיון כשידיה אוחזות בשתי ידיו של אביה, ומבטה נדד לכל מקום — לרצפה, לקיר, לנעליים שלה — רק לא לאלונקה שעליה הביאו את אורלי.
האב לבש מעיל עבודה אפור, עם פס זוהר צהוב על השרוול השמאלי. הוא עבד בנמל, והכרתי אותו: אבי בן־שבת, מכונאי קירור, גר ברחוב אלי כהן, ליד השוק הישן. בתיק האישי שלו רשומים שני ילדים: נועה, בת עשר, מנישואיו הראשונים. ויונתן, בן אחת־עשרה חודשים.
אשתו הראשונה של אבי נפטרה כשנועה הייתה בת ארבע. סרטן השד. שמונה חודשים מהאבחנה עד הלוויה.
—
סבתה של נועה הגיעה כעבור שעה. נשים כאלה אני מזהה במבט אחד: שיער אפור אסוף בקוקו הדוק, אפודת סריגה מעל שמלה שחורה. היא לא שאלה לאיזו מחלקה אשפזו את אורלי. היא שאלה איפה הנכדה שלה.
נועה ישבה ליד מכונת המשקאות וקלפה מדבקה של "כניסה אסורה" מהקיר.
— למה עשית לה את זה? — שאלה הסבתא, מתיישבת לידה.
נועה לא ענתה. היא הביטה בדלתות המחלקה שדרכן נעלמה אורלי, ושפתיה זעו כאילו קוראת תפילה.
—
כעבור שלושה ימים פגשתי את נועה במסדרון האורתופדי. היא אחזה בכוס פלסטיק עם מים. לא שתתה. רק עמדה והביטה בטיפות שהצטברו על דפנות הכוס.
— את אליה? — שאלתי.
היא הנהנה, אך לא זזה ממקומה.
— היא לא כועסת, — אמרתי. — תיכנסי, תראי בעצמך.
נועה הנידה בראשה.
— אני צריכה להיות ראשונה.
והלכה. לאט, כפי שהולכים אנשים שבפנים משהו שבור.
ראיתי דרך החלון הקטן בדלת: נועה ניגשה למיטה, עצרה. אורלי שכבה עם ראש חבוש, יד מחוברת לעירוי, עיניים עצומות. נועה עמדה דקה, אחר כך אחזה בידה. כפי שאוחזים בחפץ שביר — בפחד ללחוץ חזק מדי.
ואז שמעתי מילה. היא לא נאמרה — היא פרצה.
—
בערב אותו יום נכנסתי למשמרת וראיתי בחדר הרופאים קריאה רשומה: "ילדה, בת עשר, כאבי בטן פסיכוסומטיים". נועה. היא סירבה לבדיקה, ביקשה רק רשות להישאר בחדר של אורלי עד הבוקר.
הרופא התורן היסס, אבל הסכים. כי היא לא צעקה, לא דרשה, לא בכתה. רק עמדה וחיכתה שמישהו יגיד "כן".
—
אורלי שוחררה כעבור שבועיים. בדיוק מסרתי משמרת כשיצאה אל הלובי. נועה דחפה את העגלה עם יונתן. התינוק ישן, אוחז באגרופו רעשן פלסטיק צהוב.
גם הסבתא הגיעה. ניגשה לאורלי ונעצרה, מביטה בה כאילו רואה אותה בפעם הראשונה.
— אני… — פתחה.
אורלי הרימה יד:
— לא צריך. נועה הסבירה לי הכול. לא מתוך רוע לב עשיתם את זה, יש לכם כאב משלכם.
הסבתא נשמה החוצה לאט. עמדתי במרחק שני מטרים, ליד דלפק הקבלה, והעמדתי פנים שאני ממלאת יומן. אבל למעשה הבטתי בידיה — הן רעדו, והיא ניסתה לשווא לתחוב אותן לכיסי המעיל.
— כל מה שאמרתי עליה… — אמרה הסבתא. — זה לא היה נכון.
— לא, — אמרה אורלי. — זה לא שקר. פחדתם. שעוד אישה תיעלם. ושהילדה תישאר שוב לבד.
הסבתא עצמה עיניים. דמעות זלגו על לחייה, אבל היא לא הוציאה הגה. רק עמדה, מתנדנדת קלות, כמו עץ שעומדים לכרות.
נועה ניגשה אליה מאחור ואחזה במרפקה.
— בואי, סבתא. אני אקח אותך הביתה.
והן פנו אל היציאה. נועה דחפה את העגלה ביד אחת, ובשנייה אחזה בסבתא.
אורלי הביטה אחריהן מכיסא הגלגלים. ניגשתי להציע עזרה, אבל היא סימנה בידה: לא צריך.
— אני אשב עוד רגע, — אמרה.
והשארתי אותה בלובי. לבדה, עיניים עצומות, מול השקט שסוף־סוף הגיע.
—
כשחזרתי הביתה מהמשמרת, פתחתי את המחשב. נכנסתי לאזור האישי באתר קופת החולים. מצאתי את התוכנית הישנה — זו שפתחתי בתחילת השנה, לחיסכון לחופשה באילת.
וסגרתי אותה.
העברתי את כל הכסף — שישה אלפים מאתיים חמישים שקלים — לעמותה שמסייעת למשפחות שבהן ילד נשאר בלי הורה בעקבות מחלה.
בשדה ההערה כתבתי: "מעדה שהייתה שם".
סגרתי את הדף וכיביתי את המחשב.
בחוץ החל לרדת גשם. הגשם הראשון באשקלון החודש. הוא ירד על האספלט, על הדקלים, על המכוניות המאובקות, וכל זה פתאום נראה נקי.
ניגשתי לארון והוצאתי שמיכה ששמרתי תמיד "למקרה מיוחד". התעטפתי בה, התיישבתי בכורסה.
ורק אז שמתי לב שכל הזמן הזה החזקתי בטלפון עם עמוד התרומה פתוח.
הסכום אושר. הפעולה הושלמה.
עצמתי עיניים, ואז הרמתי את הטלפון שוב וחייגתי מספר שבעבר הייתי מתקשרת אליו רק במקרי חירום ממש.
— אמא? — אמרתי. — את בבית?
— בבית, — ענתה בקול מנומנם. — מה קרה?
— כלום, — אמרתי. — פשוט תבואי מחר. אני אקנה דג, נשב ביחד.
היא שתקה רגע.
— מה יש לחגוג?
— שום דבר, — הבטתי בחלון החשוך שבו השתקפה הכורסה שלי. — פשוט… האביב מתקרב. מתחשק לי לראות אותך.
היא נאנחה — אבל אנחת רווחה, כאילו חיכתה לזה זמן רב.
— אני אגיע מחר בבוקר, — אמרה.
וניתקה.
ישבתי עוד רגע ארוך, מביטה בטלפון. אחר כך שלחתי הודעה למחליפה שלי: "תחליפי אותי מחר, בבקשה. אמא שלי מגיעה."
היא ענתה כעבור דקה: "בסדר."
ואני, בפעם הראשונה מזה זמן רב, הלכתי לישון רגועה.
