הגשם התחיל בדיוק כשהחברה קדישא סיימו את הקבורה בבית העלמין ירקון, וחשבתי לעצמי שיוסי היה צוחק על התזמון הזה. הוא תמיד הפך אסון קטן לבדיחה. ברז שדולף היה אצלו "מזרקת הבית", מכונית שמתה בכביש היה "יום חופש לרכב". גם ביום הכי גרוע הוא היה מוצא זווית מצחיקה. ועכשיו, כשהמעיל השחור שלי נספג במים והעקבים שלי שקעו באדמה הרטובה, נזכרתי בבדיחות הרעות שלו בזמן שהארון ירד לבור. וזה, דווקא זה, כאב הכי הרבה.
דני עמד לידי ומנקה גרון בלי הפסקה. שירה חיבקה את עצמה. אורי הביט קדימה, הלסת שלו נעולה. ואני עמדתי שם עם הדף שכתבתי בלילה הקודם, במטבח, כשלא הצלחתי להירדם.
"תודה על הפתקים ליד ארוחת הצהריים. תודה שלמדת לקלוע לי צמה אחרי שפעם אחת קשרת לי חצי מהשיער בקשר שלא הצלחנו לפתוח שעה. תודה שנשארת ער כשהייתה לי חום, כשהיו לי סיוטים, כשנשברתי מאהבה, כשהיה פרויקט בבית ספר בשעה אחת עשרה בלילה. ובעיקר — תודה שגידלת חמישה ילדים שלא היה בהם טיפה מהדם שלך, ואף פעם לא נתת לנו להרגיש שאנחנו שלך פחות בגלל זה."
יוסי מעולם לא היה אבא ביולוגי שלי. בבית שלנו זה פשוט לא היה משנה.
בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא הגיע עם דובי ורוד קרוע, עם כפתור אחד במקום עין. "אמא שלך אומרת שאת ילדה עם דעות משלה," הוא אמר. "גם לדובי הזה יש דעות משלו. חשבתי שתסתדרו." הדובי הזה נשאר איתי עד היום, על המדף בסלון אצלי בפתח תקווה.
שנתיים היינו משפחה רגילה. ואז, כשהייתי בת שבע, אמא שלי מתה בתאונת דרכים בכביש 4, ליד ראש העין. סבא וסבתא שלי הגיעו לקחת אותי אליהם. הם אהבו אותי, אבל הניחו שיוסי ימשיך הלאה עם החיים שלו, בלעדיי. יוסי הביט בי, ישובה על הספה עם הדובי הקרוע בזרועות, וכשסבא שלי ניסה להגיד משהו על "מה שיהיה הכי טוב לילדה", יוסי חזר על משפט אחד, בלי לצעוק: "היא נשארת איתי." זהו. זה כל מה שאמר.
כשהייתי בת תשע יוסי אימץ את דני ושירה, תאומים שעברו בין משפחות אומנה במשך שנים. שנתיים אחר כך הגיעו אורי וקרן — אח ואחות שהגיעו מרווחה והפכו שלנו לתמיד. יוסי בנה בית שבו שום דבר מזה לא היה חשוב. חמישה ילדים שצועקים "אבא!" מחדרים שונים באותו זמן, וכולם מקבלים תשובה.
בבית העלמין דני נשען אליי ולחש: "היא באה." קרן — לא, לא קרן. קרן פשוט לא היגיעה. שירה כן. שירה עמדה שם, בת עשרים, עיניים עייפות מדי לגיל הזה. שנתיים חיכיתי לראות אותה שוב. חשבתי שהיא תגיע כועסת. אבל היא רק עמדה שם, רזה יותר ממה שזכרתי אותה.
התקשרתי אליה כשיוסי נפטר. לא באמת ציפיתי שתבוא.
"הוא חיכה לך," אמר דני. "שלח כרטיסים בכל חג. התקשר. השאיר הודעות. השאיר את הפנס בקרוואן דלוק כל לילה."
נזכרתי בלילה שבו היא עזבה, שבוע אחרי יום ההולדת השמונה עשרה שלה. יוסי ישב לבד על המרפסת של הבית ברחוב הגפן, מחזיק כוס תה שהתקרר, ולא זז משם עד אור בוקר.
שירה כתבה לנו אז שהיא צריכה לבנות חיים לפי עצמה. אחרי כמה שבועות היא סוף סוף ענתה לי לטלפון. "אתה לא מכיר את יוסי כמו שאני מכירה אותו," היא אמרה. המשפט הזה נשאר אצלי שנתיים.
אחרי הטקס ניגש אלינו גבר בחליפה אפורה כהה. הציג את עצמו כעורך הדין אלירן כהן. "הוא השאיר הוראות מפורשות. הוא רוצה שכל חמשתכם תגיעו למשרד שלי. יש משהו שאתם צריכים לקבל ביחד."
במשרד ברמת גן, על השולחן, עמדה קופסת עץ קטנה עם מנעול פליז. בפנים היה מכתב בכתב ידו של יוסי, וקרוב אליו — שרשרת בצורת לב, ישנה, עם שרשרת מכסף מתחמצן.
"הבת המתוקה שלי," כתב יוסי, "יש משהו שאת צריכה להבין לגבי שירה. היא עזבה כי גילתה פרט מהעבר שלי שאף אחד מכם לא ידע."
יוסי כתב שהוא ואישה בשם עלית גדלו יחד בקיבוץ בצפון, שהיו קרובים מאוד לפני שעלית ברחה בגיל שבע עשרה. שנים אחר כך גילה שהיא חולה ושיש לה שני ילדים שנמצאים במסגרת אומנה. עלית מתה, והילדים שלה — אורי וקרן — נשארו לבד. יוסי מיהר להביא אותם הביתה. מעולם לא סיפר להם את כל הסיפור, כי רצה שהם ילמדו על אמא שלהם בזמן שלהם, לא כשהם עוד קטנים מדי.
שירה מצאה את השרשרת במגירה בבית, ותמונה של יוסי לצד עלית. היא הייתה בטוחה שהיה ביניהם רומן, ושיוסי נטש אותה. כשהיא עימתה אותו, יוסי ניסה להסביר. אבל שירה הייתה בת שמונה עשרה, כועסת, בטוחה שגילתה סוד נורא.
מצאתי את שירה יושבת מתחת לעץ הזית הגדול בפינת בית העלמין, בוכה. "בבקשה," היא לחשה. "תקראי לי. אני לא מסוגלת."
קראתי לה את המכתב, מילה במילה. שיוסי לא הביא אותם הביתה מתוך אשמה. הוא הביא אותם כי הם היו משפחה. כי כשיוסי אהב מישהו, הוא נשאר.
"בואי אלינו הביתה," אמרתי לשירה. "אבא היה כועס אם היינו מגלים סוד משפחתי ואז מתפזרים בחניה של עורך דין."
באותו ערב, בפעם הראשונה מזה שנתיים, חמשת הילדים של יוסי עברו יחד את השער ברחוב הגפן. הפנס בקרוואן, ליד הכניסה, עדיין דלק — יוסי השאיר אותו כך כל לילה מאז שהיא עזבה, ואפילו בשבוע האחרון שלו, כשכבר לא היה לו כוח לקום מהמיטה, הוא הזכיר לי: "תבדקי שהפנס דולק." עכשיו שירה עמדה מול הנורה הצהובה הקטנה הזאת ולא זזה.
בפנים הבית עדיין הריח כמו יוסי — קפה, ארזים, אבקת כביסה וסוכריות מנטה. על המקרר עדיין תלתה תמונה שלנו בפיג'מות תואמות של חנוכה, כולנו צוחקים על תמונה שיוסי טען שהיא "פיג'מה אירופאית בלעדית". הגבר שנרדם מול הטלוויזיה ומכחיש שהוא נוחר. הגבר שהגיע לכל הצגה בבית ספר. הגבר שהחזיק כפפות רזרביות ברכב, למקרה שמישהו יצטרך. הגבר שגרם לחמישה ילדים ממוצא שונה להאמין שהם תמיד היו שייכים אחד לשני.
שירה לחשה, "את חושבת שהוא ידע שעדיין אהבתי אותו?"
"הוא סלח לך עוד לפני שיצאת מהדלת," עניתי.
"בטח שכן. יוסי היה סולח למישהו שגונב לו את הרכב, אם היו מחזירים אותו עם התנצלות כנה ומיכל דלק מלא."
זה היה הצחוק הראשון האמיתי ששמעתי ממנה כל היום.
שלושה ימים אחר כך חזרנו לקבר של יוסי. שירה כרעה ראשונה, הניחה יד על השם החקוק באבן. "אני מצטערת," לחשה. "אני כל כך מצטערת, אבא."
הבאתי פנס קטן שפועל על סוללות. הנחתי אותו ליד המצבה והדלקתי. וסביב הקבר של יוסי, ברוח קרירה שהביאה איתה ריח של אדמה רטובה, סוף סוף הבנתי מה הוא לימד אותנו כל החיים.
משפחה לא נבנית משמות תואמים בתעודת לידה. היא לא תמיד יכולה לספר לך מראש לאן אתה שייך. יוסי גידל חמישה ילדים שלא היה בהם דם שלו. שניים מהם היו ילדיה של אחות שאיבד. אבל הוא אף פעם לא חילק את הלב שלו לפי התוויות האלה. הוא הגיע לחמש מערכות של אספות הורים. וכשאחד הילדים שלו ברח כי האמין בגרוע ביותר עליו, הוא לא כיבה את האור.
בפעם הראשונה מזה שנתיים הלכנו לרכב ביחד, כולנו. לפני שנכנסה למכונית, שירה הביטה אחורה, אל הפנס הקטן ליד הקבר.
חודש אחר כך, ישבנו כל חמשתנו סביב השולחן בבית ברחוב הגפן, ועורך הדין כהן הביא עוד מסמך — צוואה נוספת, זו שנגעה לבית עצמו. יוסי חילק אותו שווה בשווה בין חמשתנו, ורשם תנאי אחד בלבד, בכתב ידו: "כל עוד אחד מכם רוצה לגור כאן, הבית לא יימכר." שירה הייתה זו שהציעה — לא ביקשה, הציעה — לעבור לגור בבית, לתחזק אותו, לשמור על הפנס בקרוואן דולק כל לילה, בדיוק כפי שיוסי עשה.
חתמנו על הניירת אצל כהן באותו שבוע. שירה לקחה את המפתחות מתוך המעטפה, שקלה אותם ביד, והכניסה אותם לתיק שלה בלי מילה נוספת. מאז, בכל פעם שאני נוסעת ברחוב הגפן בלילה, אני רואה את הפנס הקטן דולק בחלון הקרוואן, ואני יודעת שהיא שם.
