שלושים ושתיים שנה עבדה שרה אלבז במספרה קטנה ברחוב הרצל בנתניה, לפני שנתנה לבן שלה, אריק, לרשום את המספרה על שמו. "ככה יהיה לך יותר קל עם המע"מ," הוא אמר לה אז, בחורף של 2019, כשישבו בבית קפה ליד הכיכר ושתו נס עם הרבה סוכר. היא חתמה בלי לקרוא יותר מדי. הוא היה הבן שלה. מי קורא חוזה עם הבן שלו?
היום, שני חורפים אחרי שאריק הפסיק לענות לטלפונים שלה, שרה יושבת במרפסת הקטנה של הדירה ברחוב בנימין, מסתכלת על עציץ הפיקוס שהיא לא הצליחה להציל השנה, והמים על התחתית של הכוס נס שלה כבר התקררו. מהחלון של השכנה למטה בוקע קול הטלוויזיה – חדשות הצהריים, אותו קריין שמדבר על העלאת מחירי הדלק. ריח של חמין מתחיל לעלות מאיזו דירה בבניין, למרות שעוד לא שישי.
הכול התחיל בקטנוֹת. אריק, שהיה אז בן עשרים ושמונה ומובטל אחרי שהחברה שלו לפלאפונים פוטרה, עבר לגור אצלה "לזמן קצר". הזמן הקצר הפך לשנה. הוא התחיל לעזור במספרה – קודם רק לסדר תורים בטלפון, אחר כך לקנות מוצרים, ואז פתאום הוא כבר "מנהל" את המקום, בלי שאף אחד ממש החליט על זה. שרה, שגידלה אותו לבד אחרי שאבא שלו עזב לאילת עם מישהי מהעבודה כשאריק היה בן שש, לא ידעה להגיד לא לבן שלה. היא מעולם לא ידעה.
השכנה שלה, רותי, שהכירה את שרה עוד מהצבא, ניסתה להזהיר אותה. "שרה'לה, את בטוחה שאת רוצה לחתום על זה? תראי לעורך דין קודם." שרה צחקה אז – צחוק אמיתי, לא מנומס – ואמרה שרותי פשוט לא סומכת על אף אחד. "זה אריק, רותי. זה לא זר מהרחוב."
תוך שנה החתונה שלו עם דנה, שהתחילה כמו כל חתונה – עם שמלה לבנה, אולם באשדוד ודי-ג'יי שניגן יותר מדי שירים של עומר אדם – השתנתה. דנה, שהייתה חשבנית בעצמה, התחילה "לסדר" את הספרים של המספרה. פתאום שרה גילתה שהמשכורת שלה ירדה מ-40% מהרווחים ל-15%, "כי צריך להשקיע בשיפוץ". השיפוץ הזה כלל כיסאות חדשים, ראי ענק במקום שני ראים ישנים, ושלט חדש עם הכיתוב "אריק – מספרה לגברים ונשים", בלי המילה "שרה" בשום מקום.
ואז, בקיץ שעבר, זה קרה. שרה חלתה – כלום נורא, דלקת ריאות, שבוע בבית חולים לניאדו. כשחזרה הביתה, גילתה שאריק כבר החליף את המנעול במספרה. "יש בעיות עם הביטוח," הוא הסביר לה בטלפון, קר כמו הבלוק שהיה בדירה שלה בחורף. "אני צריך שהמקום יהיה רק על שמי, בלי סיבוכים. תביני, זה לטובת כולנו."
היא הבינה. היא הבינה שהוא רוצה אותה בחוץ.
הבן שלה – הילד שהיא הרימה כל לילה כשהיה חולה, שהיא עבדה עד עשר בלילה כדי לשלם לו על קייטנת כדורגל, שהיא מכרה את השרשרת של סבתא שלה כדי לממן לו קורס בר-מצווה מכובד – הפך לזר שמדבר איתה כמו עם לקוחה שמתלוננת על תספורת.
היא ניסתה פעם אחת נוספת. באוקטובר, לפני חג הסוכות, היא ירדה למספרה, עמדה מול הוויטרינה עם שק פלסטיק של שופרסל ביד, ודרך הזכוכית ראתה את דנה חותכת שיער ללקוחה, ואת אריק עומד ליד הקופה, סופר כסף. הוא הרים את הראש, ראה אותה, ומיד הפנה את המבט לפתק הבא בקופה. הוא לא יצא. היא עמדה שם עוד שתי דקות, ואז הלכה.
מאז היא לא חזרה. היא הפסיקה לשלוח הודעות וואטסאפ שנשארות על "נקרא" בלי תשובה. היא הפסיקה להתקשר בימי ההולדת ולשמוע קול מכני שאומר "תשאירי הודעה". היא סגרה את הטלפון בערבים, במקום להשאיר אותו דלוק על השולחן ולבדוק אותו כל עשר דקות.
בינתיים היא התחילה לעבוד שוב – לא במספרה, אלא בבית, גוזרת שיער לשלוש שכנות מהבניין שמשלמות לה ישירות, במזומן, בלי מע"מ ובלי חוזים. היא פתחה חשבון בנק חדש, נפרד לגמרי מזה שאריק ידע עליו, ופתחה תיק אצל עורך דין ברחוב הרצל – לא רחוק מהמספרה הישנה שלה – כדי לבדוק מה עוד אפשר להציל מהעסק שהיא בנתה עם הידיים שלה במשך שלושים ושתיים שנה. בתיק המקצועי החום שהיא מחזיקה עכשיו יש עותק של החוזה המקורי מ-2019, שני מכתבי התראה שעורך הדין כבר שלח, וקבלה על שרשרת שהיא, סוף סוף, קנתה בחזרה מהצורף ברחוב סמילנסקי – אותה שרשרת של סבתא שלה שמכרה כדי לשלם על בר המצווה.
רותי, שעדיין הולכת פעם בחודש לספרית אחרת באותו רחוב, סיפרה לשרה מה שהיא שומעת: שדנה לוקחת הלוואות על שם העסק בלי שאריק תמיד יודע, שיש חובות שמצטברים, שהאווירה במספרה כבר לא כמו שהייתה. שרה הקשיבה, שתתה את הקפה שלה, ולא שאלה שאלות נוספות.
חצי שנה אחרי הפגישה עם עורך הדין, רותי סיפרה לשרה שהיא ראתה מודעה בפייסבוק – "מספרה למכירה, הרצל 47, נתניה". אריק ודנה נפרדו, וכדי לכסות את החובות שדנה צברה, הוא נאלץ למכור את המקום במחיר נמוך בהרבה ממה שהוא שווה. שרה לא התקשרה אליו. היא רק סגרה את התיק אצל עורך הדין – כי לא נשאר מה להציל – ותלתה את קבלת השרשרת על המקרר, ליד תמונה ישנה שלה ושל אריק בגן ילדים, מהתקופה שבה עוד היה קטן מספיק כדי לרוץ אליה בכל פעם שהיא נכנסה בדלת.
היא עמדה שם רגע, מסתכלת בשני הדפים הצהובהים על דלת המקרר – הקבלה והתמונה, זה לצד זה – ואז פתחה את הדלת והוציאה את הביצים להכין לעצמה חביתה.
