HE

הקומקום שרק בחמש ארבעים וחמש בבוקר. מזגתי שתי כוסות, אחת לי ואחת לאורלי, והקשבתי לחריקה השקטה של מיטת

שעה שש בערב, היחידה לטיפול נמרץ באיכילוב. ליהי שלי מחוברת לעשרה צינורות, הראש כרוך בתחבושות לבנות, והמכונות

אוגוסט בנמל אשדוד. השמש של אחת־עשרה בבוקר־ לערך הכתה על האספלט כאילו ניסתה להמיס אותו. אורי, שלושים־ואחת

בשעה שנכנסנו הביתה עם התינוקת הטרייה, יונתן נעמד בפתח חדר הילדים כמו יתד תקועה. הוא בן חמש, וכבר חודשים

סבא יהודה גר איתנו בדירת הפנטהאוז, קומה שלושים וארבע במגדל בתל אביב. כל ערב, בדיוק כשהחמה שוקעת מעל הים

בשעה שש ורבע בערב נכנס ניר אזולאי לחנות השעונים המפוארת "טימפאני" שבכיכר המדינה בתל אביב, לבוש

היד של ניצן רעדה כל כך, שהאולר כמעט החליק לה מהאצבעות. "רק עוד קצת, קטנצ'יק, עוד קצת"

אף פעם לא חשבתי שבגיל 62 אמצא את עצמי בוהה בטלפון כמו נערה מתבגרת, מחכה להודעה שלא מגיעה. אבל הנה אני

עשרים דקות קודם, עוד האמנתי לו. איתן אמר שהוא תקוע בפגישה דחופה. "לקוח מחו״ל, ליאת, זה חוזה של מיליונים.

— החלטתי. ליאת בהיריון, והיא צריכה שקט. שקט ורוגע. — ואני זו שצריכה לפנות את הדירה, ככה? — ברור.