HE
יעל פרצה לדלת במטבח כמו רוח סופה, משאירה אחריה שובל בוץ מהגשם שטפף את בת ים כל אחר הצהריים.
המגש ריצד קלות בידיה, והדייסה הכתומה שבקערה השמאלית כמעט נשפכה. בחדר האוכל של קיבוץ מחניים, בזמן שקבוצת
האולם כולו, מלא בהורים, מורים ותלמידים נרגשים, קפא. אצבעותיה של נועה עדיין אחזו במיקרופון, וקולה הדהד
השעה הייתה אחת־עשרה וחצי בלילה כשהלמה בדלת. לא צלצול באינטרקום — היא כבר עברה את הכניסה. הלמה, ואז רחש
הצליל היה כמו מכת סכין, כזה שאי אפשר להתבלבל איתו. בד המשי הלבן נקרע באמצע המטבח שלי, מול האי מבטון מוחלק
נמל התעופה בן גוריון תמיד נראה לנעמה כמו מקום שמיועד לאנשים אחרים. אנשים עם מזוודות תואמות.
אבא שלי, יעקב, נפטר ביום חמישי גשום באמצע ינואר. הרוח שנשבה מכיוון הים הצליפה בחלונות הממ"
כל חודש אני נוסע לקריית חיים, לעשות סדר בדירה של ההורים. הדירה עומדת ריקה כבר כמעט שלוש שנים, מאז שאמא
הצחוקים נפסקו ראשונים. אחר כך הדיבורים. תוך שניות, הלובי כולו — השיש הלבן, הנברשות האיטלקיות, שולחן הקבלה
״צאי מהבית שלי!״ קפאתי על מפתן הדלת. התיק עם הידית הכתומה היה תלוי על כתפי, מחצית הגוף עוד ברחוב, אבל