אף פעם לא חשבתי שבגיל 62 אמצא את עצמי בוהה בטלפון כמו נערה מתבגרת, מחכה להודעה שלא מגיעה. אבל הנה אני, שישה שבועות אחרי שחזרתי מטוסקנה, וכל צליל של הודעה נכנסת עדיין גורם לי לקפוץ. זה טיפשי. אני יודעת. ובכל זאת.
הכול התחיל בגלל אורנה. "את חייבת לצאת מהבית", היא אמרה לי בפעם האלף, "את כבר שלוש שנים מדברת רק עם החתולה ועם המוכרת בסופר". היא צדקה, למרות שלא הודיתי בזה. מאז שעמוס הלך לעולמו, החיים שלי הצטמקו לארבעה קירות בדירה הקטנה בחיפה. עבודה במשרד הנסיעות שהפכה לשגרה אפורה, ערבים מול הטלוויזיה, סופי שבוע שבהם הדבר הכי מרגש היה ביקור בבית הקפה השכונתי. לא הייתי אומללה בדיוק — פשוט התחלתי לדעוך. אז כשהציעה לי להצטרף לטיול מאורגן לאיטליה, אמרתי כן בעיקר כדי שהיא תפסיק לנדנד.
הקבוצה הייתה בדיוק מה שאפשר לצפות — זוגות פנסיונרים מחברון ורמת גן, כמה מורות בדימוס, רופא שיניים אחד שלא הפסיק לצלם הכול, ומדריך בשם יוסי שסיפר בדיחות שאף אחד לא צחק מהן. ואיתי. התאלמנה צעירה יחסית לסטטיסטיקה של הקבוצה, עדיין לא ממש שייכת לעולם הפנסיונרים אבל גם לא בדיוק צעירה.
פירנצה הייתה התחנה השלישית. עמדנו בפיאצה דלה סיניוריה, מול הפסלים המפורסמים, ויוסי הסביר משהו על דייוויד של מיכלאנג'לו. לא ממש הקשבתי. החום של יולי האיטלקי היה כבד, והזיעה טפטפה לי במורד הגב. ואז קול גברי מאחוריי אמר, "אני תוהה אם גם דייוויד היה צריך לעשות הפסקות כל שעה כמו הקבוצה שלנו."
הסתובבתי. הוא היה גבוה, עם שיער אפור קצוץ ומשקפי שמש פשוטים. חולצת פשתן לבנה, נעלי הליכה נוחות, ומבט בעיניים — זה היה הדבר הראשון שבאמת תפס אותי. עיניים חומות כהות עם קמטי צחוק בצדדים, מהסוג שמרגישות כאילו הן רואות אותך באמת, לא רק מסתכלות. "אני שמעון", הוא אמר והושיט יד. "מקווה שאת לא מחובבי מיכלאנג'לו הגדולים, אחרת העלבון שלי יהיה רציני."
"רחל", עניתי, "ואל תדאג. אני מעדיפה את בוטיצ'לי."
הוא חייך. משהו בקמטים סביב עיניו גרם לי להרגיש שאנחנו מכירים כבר שנים.
שמעון היה אלמן בשנתיים האחרונות. מהנדס חשמל בדימוס מתל אביב, מטייל לבד בפעם הראשונה מאז שאשתו נפטרה. "הילדים שלי אמרו שזה יעשה לי טוב", הוא סיפר לי מאוחר יותר, כשישבנו בבית קפה קטן במרחק הליכה מהגלריה אופיצי. "אבל אני חושב שהם פשוט התעייפו מלדאוג לי כל שישי בערב."
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה מישהו הקשיב לי ככה. סיפרתי לו על עמוס, על הבדידות, על העבודה שהפכה מסוכנת נסיעות שמחה לסתם עוד דרך להעביר את היום. והוא הקשיב. לא בהנהון מנומס, אלא באמת. שאל שאלות. זכר פרטים. כשהסתכלתי על ההשתקפות שלי בחלון הקפה בשלב מסוים, ראיתי אישה שאני בקושי מזהה — מחייכת, ערה, חיה.
שאר הטיול התארגן מחדש סביבו. מצאנו את עצמנו יושבים זה לצד זה באוטובוס. מתנתקים מהקבוצה בארוחות צהריים. מוצאים זה את זה בכיכרות הומות במבט אחד. בערבים, כששאר החבורה שיחקה רמי או צפתה בטלוויזיה, אנחנו ישבנו במרפסת המלון, מביטים על הגגות המוארים של פירנצה, מדברים על הכול. על הילדים שלו — בן בהייטק ובת שעברה לניו יורק. על החיים שלי אחרי עמוס. על התחושה ההזויה הזו, כשהלב מתחיל לפעום מהר יותר פתאום, ואת לא בטוחה אם מותר לך לסמוך עליו.
התחלתי להתאפר בבקרים. לצחוק יותר בקלות. הנשים בקבוצה הסתכלו עלינו בחיוכים יודעי כל — חלקן חמות, חלקן עם משהו חד יותר. לא היה לי אכפת. הרגשתי שאני משחזרת חלק מעצמי, חלק שקברתי בשקט מתחת לשגרה ולבדידות.
אבל ככל שהתקרבו הימים האחרונים, כך התקרבה גם השאלה שהעזנו לא לשאול בקול. הוא גר בתל אביב. אני בחיפה. יש לו את החיים שלו. לי את שלי. מה שהיה לנו באיטליה היה שבוע אחד, חי ומלא וכל כך רחוק מהכול הרגיל.
בערב האחרון, ישבנו על ספסל בפיאצלה מיכלאנג'לו, מביטים על השקיעה מעל פירנצה. האור הזהוב צבע את הכול בגוונים של דבש, והעיר נפרשה למטה כמו גלויה שלא מפסיקים להצטלם איתה. שמעון שתק הרבה זמן, ואז אמר, "הרבה זמן לא הרגשתי ככה. אבל אני מפחד שכשנחזור לארץ, הכול יתמוסס. שאולי זו סתם אשליה של חופשה."
לא ידעתי מה להגיד. בתוכי שתי מושכות משכו לכיוונים הפוכים — הרצון להאמין שזו התחלה של משהו אמיתי, והפחד שזה בסך הכול רגע יפה שייעלם ברגע שהגלגלים ייגעו במסלול בנתב"ג.
נפרדנו בשדה התעופה ברומא. חיבוק שנמשך יותר ממה שהיה צריך. מבט שהיה בו גם פרידה וגם משהו לא גמור. החלפנו מספרי טלפון. אף אחד מאיתנו לא אמר "ניפגש שוב".
חזרתי לחיפה ובמשך שלושה שבועות בהיתי בטלפון. הוא לא התקשר. אני לא התקשרתי. כל יום אמרתי לעצמי שזהו, שהצדק איתו — זו הייתה אשליה, ועכשיו המציאות חוזרת. אבל המשכתי לחשוב עליו. על המבט בעיניים שלו. על הדרך שבה אחז בידי כשעברנו ליד המזרקה בפיאצה דלה רפובליקה. על הצחוק שלו, שהיה נמוך ומדבק.
אז עשיתי משהו שלא תכננתי. לא התקשרתי אליו. במקום זה, התיישבתי לכתוב. לא לו — לעצמי. כתבתי על השבוע ההוא, על פירנצה, על מה שהרגשתי. על האישה שפגשתי שם — האישה שהייתי לפני שהחיים שחקו אותי. וכשסיימתי, הבנתי שאני לא רוצה לחכות יותר. לא לטלפון, לא לסימן מהיקום, לא לאישור מאף אחד.
קניתי כרטיס רכבת לתל אביב. לא הודעתי לו מראש. הגעתי לרחוב שלו ביום שישי בצהריים, הלב שלי דופק כמו שלא דפק שנים. עמדתי מול הבניין שלו, מהססת. ואז הוא יצא מהדלת, עם סל קניות ביד, לבוש בחולצת טריקו פשוטה ומכנסי ברמודה. הוא נעצר. ראה אותי. ובלי מילה אחת, הרים יד וכיסה את פיו.
"מה את עושה פה?" הוא שאל, בקול שהיה תערובת של הלם ומשהו אחר. משהו שנשמע כמו תקווה.
"החלטתי שאני לא רוצה שזו תהיה אשליה של חופשה", אמרתי. "החלטתי שאני רוצה לדעת שזו מציאות."
הוא הניח את הסל על המדרכה. עשה צעד קדימה. עוד אחד. ואז עטף אותי בחיבוק שלא הרפה.
"אני לא יודעת מה יקרה", לחשתי לתוך הכתף שלו, "אבל לא באתי עד לפה כדי להמשיך לפחד."
הוא החזיק אותי בשקט, ואז אמר, "שלושה שבועות אני יושב וכותב לך הודעות ומוחק אותן. כל יום. לא ידעתי איך להתחיל."
"התחלת", אמרתי. "היא התחילה בפירנצה. עכשיו בוא נסתדר עם חיפה ותל אביב."
הוא צחק. צחוק נמוך ומדבק, בדיוק כמו באיטליה.
אנחנו לא יודעים עדיין לאן זה ילך. יש מרחק, יש ילדים, יש חיים שבנינו בנפרד. אבל יש גם את הרגע הזה — הרגע שבו אישה בת 62 עומדת ברחוב בתל אביב, מרגישה שהלב שלה פועם מהר כמו שלא פעם שנים, ומבינה שהחיים עדיין יכולים להפתיע. שהלבד הוא לא גזירת גורל. שפירנצה לא הייתה חלום — היא הייתה התעוררות.
אתמול הוא שלח לי תמונה. מדף הספרים שלו, ועליו הספר ששנינו קנינו באופיצי — "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי.
כתבתי לו: "אז אתה עדיין זוכר מה אמרתי?"
הוא ענה: "אני זוכר הכול."
אני לא יודעת מה יהיה מחר. אבל אני יודעת שמחר כבר לא נראה כמו אתמול.
