HE

יונתן, בן עשר, עמד בכניסה לאולם האירועים "בית התמר" בראשון לציון ולפת את דלי הוורדים האדומים

יפעת בן-שבת עמד מול המראה בסוויטת הכלות המפוארת של מלון "ריץ", מחליק את דשי חליפת השאנל השחורה שלו.

האישה שישבה על הספסל בנתב״ג מצאתי את כלתי על ספסל עץ ישן בדיוטי פרי, ליד שער C8. היא החזיקה את יונתן

– רונית, בואי רגע. איתן עמד על המרפסת האחורית, מסתכל על משהו בין השורשים של עץ הזית הישן. צהריים של יום

הדממה במטבח הייתה סמיכה כמו החום של אוגוסט בחיפה. יעל עמדה ליד החלון, מביטה ברחוב למטה, בילדים שקיפצו

עמדתי מאחורי עמוד בטון בטרמינל 3, עם כוס קפה קר שהספקתי לשכוח ביד, וראיתי את בעלי מחכה בשער הנוחתים כמו

"ענתי, מותק, איזה מסעדה יפה יש לך פה בתל אביב. צריכה לבוא לאכול אצלך מתישהו." מסעדה.

הגשם הראשון של אוקטובר תפס את כולם לא מוכנים, גם את רותי. היא גרה לבד בדירה קטנה בשכונה הישנה של עפולה

יום חמישי בערב. השעה הייתה כמעט עשר. בדיוק כיביתי את הטלוויזיה והתכוננתי למזוג לעצמי כוס יין אחרונה לפני השינה.

היה זה ערב טקס סיום קורס הקצינים בבסיס האימונים בנגב. אולם הכנסים היה מלא עד אפס מקום במשפחות גאות, חיילים