בשעה שנכנסנו הביתה עם התינוקת הטרייה, יונתן נעמד בפתח חדר הילדים כמו יתד תקועה. הוא בן חמש, וכבר חודשים דיבר רק על הרגע הזה. אבל באותו ערב, במקום לקפוץ למיטת התינוקת, הוא נסוג לאחור ולחש:
״אמא, זאת לא ליה.״
אני עדיין זוכרת את החיוך על הפנים שלי כשהנחתי את המנשא. חשבתי שזו קנאה של ילד בכור. ״יוני,״ אמרתי, ״ברור שזו ליה. תראה איזה אף קטן יש לה.״
הוא הניד בראשו חזק, ועיניו התמלאו במשהו שלא הכרתי.
״זו לא אחותי.״
בהתחלה זה נראה כמו משחק. יונתן סירב להיכנס לחדר בזמן ההחתלה. כשליה בכתה, הוא סתם את אוזניו וברח לסלון. הוא הפסיק לשאול ״מתי היא תגדל?״ או ״אפשר להביא לה מוצץ?״. בערב השלישי מצאתי אותו יושב על הרצפה מחוץ לחדר, בוכה חרישית.
״יוני,״ כרעתי לידו, ״תגיד לי מה קרה.״
הוא אחז בידי בחוזקה, אצבעותיו הקטנות רעדו. ״ראיתי.״
״מה ראית?״
״בבית החולים. כשאבא הלך איתי לקנות מיץ בקיוסק, חזרתי לבד. שכחתי את הדינוזאור שלי על הכיסא.״
הלב שלי האט. יונתן דיבר בלחש רועד.
״עמדתי ליד הדלת של החדר תינוקות וראיתי אישה לוקחת את ליה מהעריסה.״
״איזו אישה?״
״אחות. היו לה כפפות כחולות. היא לקחה אותה לחדר אחר, ואז חזרה עם תינוקת אחרת והניחה אותה בעריסה של ליה.״
האוויר בחדר הפך סמיך. ניסיתי לשאול עוד שאלות, אבל יונתן רק לחש שוב ושוב: ״זאת לא אחותי.״
למחרת השעה עוד לא הגיעה לשמונה בבוקר, וכבר חיייגתי לאגף המיון של בית החולים איכילוב. ביקשתי לדבר עם מנהלת מחלקת היולדות. סיפרתי לה מה יונתן ראה, מילה במילה, בניסיון להישמע שפויה. מעבר לקו השתררה דממה.
״גברת נטע,״ אמרה האחות הראשית בקול שטוח, ״תוכלי להגיע לכאן עוד הבוקר? נבדוק משהו.״
הלב שלי חבט בחוזקה כשניתקתי.
שעתיים לאחר מכן ישבנו שנינו, איתן ואני, בחדרו של הרופא הבכיר. מולנו ישב ד״ר וייל, פניו חמורות סבר, ולצידו אישה בלונדינית עם עיניים נפוחות – האם השנייה. היא החזיקה תינוקת עטופה בשמיכה לבנה. ואני החזקתי את התינוקת שלי, או לפחות את מי שחשבתי שהיא שלי.
״יש לנו חשש לטעות,״ פתח ד״ר וייל. ״לפי דיווח של האם, ובעקבות תחקור הצוות, אנחנו חושדים שבליל הלידה של השתיים, בזמן רחצת השגרה, התינוקות הונחו חזרה בעריסות הלא נכונות.״
האישה הבלונדינית, ששמה היה מיטל, התחילה לבכות. ״גם אני חשבתי שמשהו לא בסדר,״ היא אמרה. ״אבל כולם אמרו לי שזו תגובה של לידה…״
הרופא המשיך: ״לפני שנבדוק את כל הנתונים, יש מישהו שזיהה את ההחלפה הרבה לפנינו.״
הוא הצביע על יונתן, שעמד לצדי, מצמיד את עצמו לרגלי. ״זה הילד שלך?״
הנהנתי.
״יונתן,״ אמר ד״ר וייל, ״אתה יכול להגיד לי מה ראית באותו לילה?״
יונתן השפיל את מבטו, אבל כשדיבר קולו היה יציב. ״ראיתי שלאחותי היה כתם קטן מאחורי האוזן. כמו לב קטן.״
מיטל עצרה את נשימתה. ״כתם?״
ד״ר וייל הינהן. ״׳נשיכת חסידה׳ – כתם לידה אדמדם.״
״זאת אומרת…״ מיטל הרימה את התינוקת שבזרועותיה בקוצר נשימה. האחות ניגשה, הסיטה בעדינות את אוזנה של התינוקת. שם, על העורף הרך, היה כתם קטן, דהוי מעט, בצורה של לב לא מושלם.
התבוננתי בתינוקת שבזרועותיי – זו שמעולם לא הרגישה שלי באמת. מאחורי אוזנה היתה עור נקי לגמרי.
אני לא זוכרת איך הצלחתי להעביר את התינוקת. הידיים שלי רעדו, הדמעות טשטשו את הראייה. מיטל מסרה לי את הילדה האמיתית שלי, ונאנחה עמוק כשקיבלה את בתה שלה. הרופא אמר משהו על בדיקות נוספות, על תיעוד, על התנצלות. אבל אני שמעתי רק את הנשימות הקטנות של התינוקת שסוף-סוף הונחה בידי – ושלי, שסוף-סוף חזרה.
יונתן ניגש אלי, נעמד על קצות האצבעות והביט בפניה של אחותו. הוא לא חייך מיד. הוא בחן בעניין את האוזן הקטנה, ולחש: ״כן. זו ליה.״
בדרך הביתה, המכונית חלפה על פני חוף תל אביב בשעות אחר הצהריים המאוחרות. יונתן ישב מאחור, ידו מונחת קלות על מושב התינוקת. איתן נהג בשקט, מדי פעם מביט במראה. אף אחד לא דיבר. הדמעות שלי זלגו מעצמן, וטעם המלח היה כמו מילים שלא העזתי לומר.
הוא פשוט הציל את אחותו.
