HE

אני עובד בחברת הובלות כבדות ומנופים כבר שש־עשרה שנה. ראיתי הכול: מפעלים שעוברים דירה בלילה אחד, גשרים

הגשם הראשון של נובמבר טפטף על חלונות ה״היכל רות״ בהרצליה, אולם אירועים שקט שבדרך כלל השכירו לבריתות ולשבע ברכות.

האור הצהוב של נורת הליבון הישנה הבליח והתעמעם מעל שולחן השיש במטבח. עמדתי שם, בחושך למחצה, ובהיתי במכונת

— "אני לא אהיה זמין. תאכלי לבד," אמר איתן וסגר את שער הכניסה. נועה נשארה במטבח, מול הארוחה שהכינה.

אני עדיין זוכר את הבוהק של הפרארי האדומה ההיא, ככה חדה ונוצצת מתחת לנורות. עמדתי באולם התצוגה בהרצליה

חיכיתי בחדר הצדדי הקטן שמאחורי הרחבה. הבניין היה אולם אירועים על הצוק בחיפה, כזה עם גג רעפים אדום וריח

הכלוב שלי היה השלישי משמאל, קרוב לדלת האחורית של המקלט באשדוד. שמעתי כל מכונית שנכנסה לחניה, כל זוג רגליים

הדלת נפתחה עוד לפני שיעל הספיקה ללחוץ על האינטרקום. רחל עמדה שם, בשמלת פשתן לבנה וסנדלי עור מושלמים

אני לא יודעת מי זה אבא שלי. אף פעם לא היה לי אומץ לשאול את אמא, והיא מצדה לא התנדבה לספר. כשהייתי בת

החום באילת ביולי היה סוג של דביק שאי אפשר לברוח ממנו. יואב גר בצריף קטן בפאתי העיר, עם מזגן שרק עשה רעש