החום באילת ביולי היה סוג של דביק שאי אפשר לברוח ממנו. יואב גר בצריף קטן בפאתי העיר, עם מזגן שרק עשה רעש ומיטה וחצי שהייתה צרה לו מדי. בשש בבוקר הוא כבר היה על הסיפון של "אלמוג", יאכטה לבנה ומבריקה ששייכת לחברת הצלילה הגדולה ביותר במפרץ. העבודה שלו הייתה להכניס תיירים למים הצלולים של ים סוף, לוודא שאף אחד לא נוגע באלמוגים, ולחייך הרבה. הוא שנא את החלק האחרון.
התיירים שילמו סכומים מטורפים בשביל לשנרקל בשמורה הימית. לחברה הייתה בלעדיות על המקטע הזה של החוף, ובלעדיות עולה כסף. אז מהמדריכים הם סחטו כל טיפה. יואב היה חוזר הביתה עם עיניים צורבות ממלח, שרירים תפוסים, ורצון אחד: לשתות בירה קרה בשקט המוחלט של המרפסת הקטנה, מול המדבר.
יום אחד, באמצע הפלגת צהריים, עלה ליאכטה אורח לא קרוא. כלב ים בוגר, מגושם על היבשה אבל עם עיניים שחורות וחכמות, קפץ מהמים ישר אל הספסל האחורי. התיירות התחילו לצווח, מישהי הפילה קפה על המצלמה. יואב ניגש למטבחון, שלף משקית קרח כמה סרדינים טריים, והניח אותם במרחק נגיעה. כלב הים הריח, חשב רגע, ובלע אותם בשלשות. זה היה הרגע שבו יואב הבין שהחיה הזאת הולכת להישאר.
הוא קרא לו בני. בני היה שובב. היה מחכה ליואב כל בוקר על אותו ספסל, וכשהיו יורדים למים, היה שוחה במעגלים סביב הקבוצה, נותן למתחילים לגעת בו, מצטלם כמו דוגמן. תוך חודש הוא הפך לאטרקציה הרשמית של "אלמוג". אנשים הזמינו את השייט רק בשבילו.
ואז, בוקר אחד, כשיואב יצא מהצריף, משהו רך ונעלם נחת לו על כתף שמאל. גור חתולים בגוון אפור-מלוכלך, רזה כמו קיסם, הסתכל עליו במבט שיואב הכיר טוב מדי. מבט של "אין לי לאן ללכת". היוונים שעל הגדר של השכן התבוננו בשקט, כאילו מחכות לראות מה יעשה. יואב נאנח, תקע את החתלתול בתיק הגב, ולקח אותו ליאכטה.
הוא קרא לו כתם. כתם היה קטן, אבל עם אופי של מנהל משמרת. הצוות הנשי התאהב בו מיד. דניאלה, הטבחית, הכינה לו פינת שינה ממגבת מקופלת. גלית, בת הזוג של הקפטן, האכילה אותו טונה מקופסה משלה.
הוא פגש את בני בשעה שתיים בצהריים. בני נח על הסיפון, מתחמם בשמש של אחר הצהריים. כתם יצא מתיק הגב של יואב. עצר. ראה את ההר האפור-חום הזה, נושם. הזנב שלו הזדקף כמו מברשת בקבוקים. הוא התקרב צעד, שניים, התנפח כולו, ונתן צרחה — כנראה זו הייתה אמורה להיות שריקה, אבל זה נשמע כמו דלת חורקת. הציג את הציפורניים שלו, קטנות כמו גרגירי אורז, ועמד על הרגליים האחוריות. בני מצדו סובב את הראש, פיהק, ונשף אוויר מהנחיריים. מין צחקוק כזה של כלב ים.
במשך שלושה ימים כתם ניסה לאיים. ביום הרביעי מצאו אותם ישנים. כתם קבור כולו מתחת לסנפיר השמאלי של בני, מגרגר. בני, מדי פעם, היה מלטף אותו בעדינות עם קצה הסנפיר. התיירים צילמו בלי סוף. היה בזה איזה קסם לא מובן, משהו שהרגיש כמו טעות יפה של הטבע.
האסון קרה בלי אזהרה. יואב עמד על הגשר עם הקפטן כשחטפו מכה. ה"אלמוג" עלתה על שונית אלמוגים חבויה, חדה, שפשוט ביתרה את תחתית הפיברגלס. הרעש היה מחריש אוזניים. היאכטה נסדקה לשניים והתחילה לשקוע בתוך פחות מדקה. יואב עף מעל המעקה, חטף מכה במים, בלע מי ים. כשעלה לפני השטח, הכול היה רעש. צרחות, התזות, חלקי עץ צפים.
החוף היה קו דק של חול במרחק ארבע מאות מטר. אנשים התחילו לשחות. כמה מהגברים החזקים יותר הגיעו ראשונים. יואב היה ביניהם. הוא חזר למים שלוש פעמים. פעם אחת בשביל תיירת מבוהלת שאיבדה את המשקפיים. פעם שנייה בשביל דניאלה הטבחית, שידעה לשחות אבל קפאה במקום. בפעם השלישית יצא ועלה על החול, והתיישב על סלע חם. הראש נשמט לו בין הברכיים.
הוא ישב ככה אולי חמש דקות. מביט על הנמלים בחול. שמע מתנדב של מד"א שואל אותו אם הוא בסדר. ואז שמע את השאלה ששינתה הכול:
— סליחה, אלה החיות שלך? איך הצלחת להציל אותן? שניהן פה.
יואב הרים את הראש. על הסלע הסמוך, במרחק מטר ממנו, שכב בני. מתחת לסנפיר השמאלי שלו, רטוב לגמרי, ישב כתם. ליקק את הפרווה הדקה שלו, עוצם עיניים, מרגיש שהעולם שוב יציב. יואב בהה בהם. לא היה לו מושג איך זה קרה. אף אחד לא ראה, אף אחד לא שם לב. אבל התמונה בערה לו בראש: בני הענק, ברגע הפגיעה, כנראה תפס בעדינות את החתלתול בעורפו, או אולי אסף אותו עם הסנפיר, ושחה עם המטען הקטן והמפוחד חמש מאות מטר עד החוף.
יואב קם, ניגש אל שניהם, והתיישב לידם על החול. הושיט יד וליטף את בני. ואז גם את כתם. כתם הריח את אצבעותיו, התעטש, וחזר ללקק את עצמו.
שלושה חודשים אחר כך, יואב כבר לא גר בצריף. הוא שכר בונגלו קטן במושב ליד הערבה, עם חצר גדולה ועץ שיטה. הוא הפסיק לעבוד בחברת הצלילות. עכשיו יש לו מופע קטן משלו, ממש על קו המים. בני ושלושה כלבי ים נוספים. וכתש. וחתולה בשם סול. ועוד ארבעה חתולי רחוב שמצאו את דרכם לחצר.
המופע פשוט: בני שוחה, החתולים משוטטים על המזח, ובאיזשהו שלב, בלי פקודה, כתם יורד למים. האנשים עוצרים את הנשימה. בני מתקרב. כתם שוחה אליו, מטפס על הגב, נוסע. הקהל משתולל.
בערב, כשהכול נגמר, יואב יושב על כיסא פלסטיק בחצר. ברדיו מתנגן שיר ישן של שלום חנוך. על הברכיים שלו יושב כתם, דורש ליטופים. בני נוחר בפינת החצר. ומי שהולך בין כולם, בודק קערות, דוחף אפים לצלחות, מוודא שכל חתול במקום — זה כתם. הקטן. האפור. מלך הבונגלו.
