אני לא יודעת מי זה אבא שלי. אף פעם לא היה לי אומץ לשאול את אמא, והיא מצדה לא התנדבה לספר. כשהייתי בת שמונה, היא נסעה ליום עבודה בבאר שבע ולא חזרה. תאונה ליד צומת להבים. נשארתי לבד.
במשך שבועיים אף אחד לא התקשר. דודה שלי, אחותה הקטנה של אמא, גילתה על זה במקרה דרך שכנה. היא הגיעה לקריית שמואל בשבע בערב, עם תיק אחד ופנים חיוורות. עמדה בדלת ואמרה: "אני לא יודעת לגדל ילדה, לירז. אבל אני מוכנה ללמוד."
היא הייתה אז בת עשרים ושש, גרושה טרייה, בלי ילדים, בלי דירה משלה. עברה לגור אצלי, בדירה השכורה שאמא השאירה. ישנה על מזרן בסלון ואמרה שזה זמני. שמונה שנים אחר כך, המזרן עדיין היה שם.
דודה נועה מעולם לא נישאה שוב. כשהייתי בת שתים עשרה שאלתי אותה למה. היא בדיוק קילפה מלפפונים במטבח, ידיים רטובות, והסתכלה עלי ככה מהצד. "יש לי אותך," אמרה. "מה אני צריכה עוד גבר?" וחזרה למלפפונים.
היא עבדה כקופאית בסופר בטירה, משמרות מפוצלות. לפעמים הייתי חוזרת מבית הספר והיא נעמדה בחלון, עם בגדי העבודה, מחכה לראות אותי חוצה את הכביש. תמיד הייתה צועקת: "תסתכלי ימינה ושמאלה, לירזי! ימינה ושמאלה!" לא משנה בת כמה הייתי.
כשהגעתי לתיכון, הכסף נהיה ממש צפוף. היא לקחה משמרות לילה. הייתי קמה בבוקר ומוצאת פתק על המקרר: "חביתה במקרר, תוסיפי קצת מלח" — וחץ קטן מצביע לכיוון המלחייה, למקרה שאשכח. היא ציירה חץ. על המקרר. כאילו אני בת חמש.
בגיל שש עשרה שאלתי אותה אם היא לא מצטערת שאין לה ילדים משלה.
היא שטפה כלים, הפסיקה לרגע.
"בואי הנה."
ניגבתי ידיים במגבת וניגשתי.
"את מקשיבה טוב," אמרה. "אני אף פעם לא רציתי ילדים משלי. חיכיתי לך."
לפני חצי שנה היא התחילה להתעייף ממש מהר. טיפסה לקומה שלישית בלי מעלית — נאלצה לעצור באמצע. הייתי בטוחה שזה החום של אוגוסט. "זה כלום, לירזי," אמרה. "אני פשוט בת ארבעים, תני לי לחיות."
ואז הגיעו הכאבים בגב. היא התחילה לישון עם כרית מיוחדת, ואז עוד אחת. "זה מהעמידה בקופה," אמרה. "את יודעת כמה שעות אני על הרגליים."
התחננתי שתלך לרופא. התחננתי במשך שבוע. היא קבעה תור רק כשהשכנה ממול, גברת כהן, באה ואמרה לה ישר בפנים: "את נראית כמו צל, נועה. לכי תיבדקי."
האבחנה הגיעה תוך שבוע. מחלה בשלב מתקדם מדי. אני זוכרת שישבתי על הספה בסלון, אותה ספה שהמזרן שלה עמד מולה שנים, וקראתי את המסמך שוב ושוב, מנסה להבין איך מילים מודפסות יכולות לשנות ככה עולם שלם.
האשפוז האחרון היה בחודש מרץ. שקדיה פורחת מחוץ לחלון של איכילוב, והיא הולכת ונחלשת. ישבתי לידה שעות, היא הייתה מסתכלת עלי, מדי פעם נרדמת, מתעוררת ומבקשת שאספר לה משהו. סיפרתי לה על הלימודים, על החברה מהעבודה, על איך שרפתי אורז בסוף שבוע שעבר. "את עדיין שורפת אורז, לירזי?" היא לחשה. "כמה פעמים לימדתי אותך."
יום אחד היא ביקשה שאסגור את הדלת. התיישבתי קרוב.
"תקשיבי לי," אמרה. "אני לא רוצה שתלכי לחפש את אבא שלך. את שומעת? הבן אדם לא טרח לברר אם את קיימת. אל תבזבזי עליו דקה מהחיים שלך. מבטיחה לי?״
הנהנתי.
״תמשיכי ללמוד," היא הוסיפה. "ושלא תעזבי את התואר, גם אם קשה. אין דבר כזה לוותר. לא בבית הזה."
ואז היא אחזה לי בקצה האצבעות, ממש בקצה, כמו שאחזתי בה כשהייתי קטנה וחיכינו לתור בקופת חולים.
"אני כבר לא דואגת לך," אמרה. "תראי אותי, לא דואגת. זה ניצחון, כן?"
הלוויה הייתה קטנה. גשם קל ירד בבית העלמין בנתניה, ואני לא הפסקתי לחשוב שהיא בטח הייתה אומרת לי לשים מעיל, כי עדיין קר בחודש מרץ, שלא אתפתה מהשמש. כל החברים שלה מהעבודה הגיעו. כולם דיברו על איזו אישה טובה היא הייתה. אני עמדתי שם ורציתי לצעוק — היא לא הייתה סתם אישה טובה, היא הייתה אמא. שלי. היחידה שנשארה.
כשחזרתי הביתה באותו ערב, פתחתי את הדלת ונעצרתי. חיכיתי.
בשקט, כמו אידיוטית, חיכיתי לשמוע: "אכלת משהו?"
לא היה כלום.
השקט היה כל כך צפוף שלא הצלחתי לנשום. הסתובבתי ויצאתי שוב לחדר המדרגות. ישבתי שם עשר דקות, על המדרגה השלישית, ליד העציץ היבש שהיא אף פעם לא הצליחה להשקות.
כשנכנסתי שוב, ניגשתי למקרר לשתות מים, וראיתי על הדלת קופסה. הקופסה הצהובה שלה, זו שתמיד שמה בה עוף עם תפוחי אדמה וסימנה בטוש "ראשון" ו"שלישי". בפנים היה השניצל האחרון שהכינה, לפני שכבר לא יכלה לעמוד.
וליד הקופסה, מוצמד במגנט של קופת החולים, היה פתק. רשימת קניות.
"מלפפונים — 4.
ביצים — קרטון.
קוטג׳ 5%.
שוקולד השחר — אחד, ללירזי.
שלא אשכח."
עמדתי שם במטבח ואחזתי בפתק הקטן. היא עשתה רשימה. היא תכננה לבשל. היא תכננה לחזור.
אני בת עשרים ואחת היום. אין לי אמא, אין לי אבא, אין לי סבתא. גם דודה נועה כבר לא פה. אנשים אומרים שהזמן עושה את שלו. אולי.
אבל אני עדיין קונה שוקולד השחר בסופר. ועוברת ליד המעבר של הקוטג׳, מסתכלת על המדף, ומוודאת — אוטומטית, בלי לחשוב — שיש אחד של 5%.
