HE
בלובי המלון בנתניה, מול הקיר השקוף שנשקף אל הים, ביטלתי את התשלום השלישי. מיקה, בת תשע, ישבה לידי בכורסת
אני לא יודע למה חשבתי שזה יעבור חלק. אולי בגלל שאפרת אף פעם לא מרימה את הקול. היא פשוט מסתכלת עלייך ככה
אני יונתן, כבר שנתיים יושב על כיסא הקבלה בסטודיו "נוצה" ברחוב אחד-העם בתל אביב. לא חשבתי שאי
נטע מרחה טיפת קפה על המכנסיים הלבנים ואפילו לא הסתכלה למטה — המבט היה נעוץ במסך. ההודעה הגיעה מהדודה
אני עובד בקייטנה הטיפולית בקיבוץ כבר שמונה עשרה שנה. עברתי כאן מלחמות, מבצעים, אינתיפאדות. ראיתי ילדים
# הראיה הוא צעק. שוב צעק. היד שלו הייתה על המפרק שלי, לוחצת, ואני נשענתי לאחור על שולחן הכתיבה הכבד מעצי
חזרתי הביתה ביום חמישי, בשעה שאף אחד לא חיכה לי. הטיסה מאילת נחתה בנתב"ג ב־13:40, המונית תקעה אותי
אני עובדת שם כבר שנתיים כעוזרת בספרייה העירונית של רחובות, ליד הקניון הישן. יש לי סבלנות למדפים, לברקודים
אני נוהגת מונית באזור התעשייה של אשקלון כבר תשע שנים, ואת התחנה הזאת — פינת הרחוב שבין המרפאה לחנות התבלינים
"אם אף אחד מבני המשפחה לא יסכים לקחת את הבנות, ביום ראשון אני מתקשר לעמותת אומנה."