אני לא יודע למה חשבתי שזה יעבור חלק. אולי בגלל שאפרת אף פעם לא מרימה את הקול. היא פשוט מסתכלת עלייך ככה, בשתיקה הזאת שלה, ואתה מבין שהכול נגמר עוד לפני שהתחיל.
הגעתי הביתה ברבע לשמונה בערב, אחרי משמרת כפולה במוסך. הידיים עדיין הדיפו שמן מנוע, למרות ששפשפתי אותן עם הסבון הגס הזה שאפרת קונה במבצע. המפתחות צלצלו לי בכיס, ואני חיפשתי איך להגיד את זה.
— אמא שלי הייתה פה היום, — אמרתי, בלי להסתכל עליה.
אפרת עמדה ליד הכיריים, ערבבה מרק עדשים עם כף עץ. הריח מילא את המטבח — פפריקה, כמון, כוסברה טרייה. הבית שלה תמיד מריח ככה, גם כשאנחנו רבים.
— נו, — היא אמרה. מילה אחת. ככה היא מדברת כשהיא כבר יודעת שמשהו לא בסדר.
— היא צריכה את המדיח.
הכף שלה עצרה באמצע הסיבוב.
— איזה מדיח?
— המדיח שלנו. החדש. זה שקנינו בחודש שעבר.
אפרת הניחה את הכף על השיש. לאט-לאט, בלי שום רעש. זה היה יותר מפחיד מכל צעקה.
— אתה צוחק עליי, אלכס.
— היא בת שישים ושמונה. המדיח שלה התקלקל לפני חודשיים. היא שוטפת כלים בידיים, עם הדלקת חשבון המים שלה. אני לא יכול לראות את זה.
— ואני שוטפת כלים בידיים כבר שלושה שבועות, כי אתה אמרת "נחכה למבצע". זכרת?
ידעתי. ידעתי כל מילה. המדיח הזה — Miele, שמונה תוכניות, צריכת חשמל נמוכה — עלה לנו ארבעת אלפים שש מאות שקל. אפרת שמה עליו את כל הבונוס מהעבודה שלה. אני שמתי רק את המשלוח.
— אמא שלך גרה בפתח תקווה, — היא המשיכה. — יש לה חברות. יש לה שכנה עם רכב. היא יכולה להגיע לחנות ולקנות מדיח משלה.
— היא גרה לבד, אפרת. הפנסיה שלה בקושי מכסה תרופות. את יודעת כמה עולה אינסולין.
— אז תקנה לה מדיח משלך. לא. את. שלי.
הנה. המילה הזאת. *שלי*. לא "שלנו". וזאת הבעיה, נכון? כבר חודשים שהכול אצלה "שלי" — המשכורת שלי, הדירה שלי, הזמן שלי. אני רק שוכר משנה בתוך החיים שלה.
— אני אקנה לך מדיח אחר, — שמעתי את עצמי אומר. — בעוד חודש-חודשיים. אני אוציא הלוואה.
היא הסתובבה אליי. הפנים שלה לא השתנו. רק היד שלה עדיין אחזה במגבת המטבח, והאצבעות שלה היו לבנות מהלחיצה.
— ההוא, — היא אמרה, — עם המדיח. אתה תקנה לי אחר. באיזה כסף? אתה במינוס כבר שלושה חודשים רצוף.
— אני אסתדר.
— אתה יודע מה, אלכס? — היא הורידה את המגבת. — קח אותו. קח את המדיח. תעמיס על הגב ותסע לאמא שלך. רק תעשה לי טובה אחת קודם.
— מה?
היא ניגשה לארון, הוציאה את הקופסה הכחולה של כלים חד-פעמיים — זאת שנשארה מפיקניק של יום העצמאות בשנה שעברה — ושמה אותה על השולחן.
— תקנה לי סט כלים חדש. זכוכית, קרמיקה, נירוסטה. אני אשטוף בידיים. אבל מעכשיו, אתה לא אוכל מהצלחות שלי.
לא הבנתי בהתחלה. חשבתי שהיא צוחקת. אפרת לא צוחקת על דברים כאלה.
— מה זה אומר?
— זה אומר שאתה, אלכס, תשטוף את הכלים שלך. ואת הסירים שלך. ואת הסכו"ם שלך. אני אשטוף את שלי. נחלק את הכיור. כמו דיירים.
— אפרת, זה מגוחך…
— מגוחך זה כשבעלך נותן לאמא שלו את מה שאת עבדת שנה בשבילו. מגוחך זה כשהוא מחליט לבד מה קורה עם הכסף שלך. מגוחך זה אני, שפתחתי חשבון נפרד לפני חצי שנה כי גיליתי שאין לנו חסכונות. אתה יודע למה אין לנו חסכונות? כי כל פעם שאמא שלך התקשרה עם "משבר", רצת לשם עם כרטיס האשראי.
היא לא צעקה. זה סוג הריבים שלה — משפטים קצרים, כמו פטיש קטן. ואני עמדתי שם, עם ריח השמן על הידיים, וניסיתי להיזכר מתי בדיוק הפכתי לבן אדם שמשקר לאשתו.
— אני אלך לישון בסלון, — אמרתי, כי לא היה לי שום דבר אחר.
— כמו שאתה רוצה.
היא חזרה למרק. הכף שלה המשיכה לערבב, עיגולים קטנים, כאילו שום דבר לא קרה. וזה בדיוק מה שהפחיד אותי. לא הדמעות. לא הצעקות. הסדר הזה. האדישות.
למחרת בבוקר באתי עם שני חברים מהמוסך — יוסי ואיציק. הם לא שאלו שאלות, רק הרימו את המדיח מהמקום שלו במטבח והוציאו אותו לרחוב. השכנה מקומה ג' עמדה ליד דלת הבית, עם כלב הבוקסר שלה, ועקבה במבט.
— עוברים דירה? — שאלה, כשהיא מדליקה סיגריה.
— משהו כזה, — עניתי.
הנסיעה לפתח תקווה לקחה ארבעים דקות בפקקים. אימא שלי חיכתה בפתח הבניין, לבושה בחלוק הפרחוני הזה שלה, עם החיוך הזה שתמיד גרם לי להרגיש בן עשר. היא סידרה את המטבח מראש — פינתה מקום ליד החלון, הכינה כוס קפה שחור כמו שאני אוהב.
— אלכס, אתה לא יודע מה זה, — היא אמרה, והחזיקה לי את הפנים בשתי ידיה. — הבן שלי. היחיד שלי.
יוסי ואיציק חיברו את המדיח. אימא שלי עמדה מעליהם עם ידיים על המותניים, כמו מנהלת עבודה.
— שימו פה. לא, לא. ימינה. שלא ישרוט את הארון.
בדרך חזרה, באוטו, יוסי העיף בי מבט מהצד.
— אחי, אתה בטוח? המדיח הזה נראה רציני.
— הכול טוב.
הוא לא שאל יותר.
הבעיה התחילה יומיים אחר כך. אימא שלי התקשרה לי ביום שישי בצהריים, בדיוק כשסגרתי שבוע עמוס במוסך.
— אלכס, המדיח הזה לא עובד.
— מה זאת אומרת לא עובד?
— הוא מצפצף, ויש לו נורה אדומה מהבהבת, והדלת לא נפתחת. הכנסתי לשם סירים, שתי מחבתות, קערה של בצק… הוא לא מתחיל.
עצמתי עיניים. נשמתי עמוק דרך האף.
— אימא, כמה כלים שמת בפנים?
— אני לא יודעת. המון. למה? זה מדיח. הוא אמור להדיח.
— הוא אמור להדיח כמות מסוימת. קראת את ההוראות?
— איזה הוראות? אני בת שישים ושמונה. אני לא צריכה שום הוראות. אני שטפתי כלים בידיים כשהיית בגן, ולא שאלתי אף אחד איך.
— אימא, תוציאי מחצית מהכלים. תסגרי את הדלת. תלחצי על התוכנית הראשונה. זה הכול.
— אתה יודע מה? — הקול שלה התחיל להיסדק. — אני יודעת למה אתה עצבני. אפרת שמה לך סרט בראש. היא תמיד אמרה שאני מתערבת. היא לא אוהבת אותי, אלכס. היא מעולם לא אהבה אותי.
הרגשתי איך הלסת שלי ננעלת.
— אימא, זה מכשיר חשמלי. לא אפרת.
— אל תדבר אליי ככה. אני אמא שלך.
— אני יודע, אימא. אני פשוט… אני עייף. יום שישי. אני אתקשר אלייך אחרי שבת.
שבתי לרכב. התיישבתי במושב הנהג. הטלפון עדיין היה ביד שלי, והמסך הראה את הסלפי של אימא שלי — הזאת עם הכובע מהחתונה שלה, לפני שלושים שנה. אני לא יודע כמה זמן ישבתי ככה, עם המפתחות בפה, בלי להניע.
החזרה הביתה הייתה שקטה. אפרת ישבה בסלון, רגליה מקופלות על הספה, וקראה ספר. הכול נראה רגיל. רק המטבח היה שונה. היא קנתה רשת לייבוש כלים חדשה. הספוגים שלי היו בקופסה נפרדת, ליד הברז. צלחותיי — ערימה מצד ימין. שלה — מצד שמאל.
— שברת לי את הכוס הכחולה, — היא אמרה בלי להרים את העיניים מהספר.
— לא שברתי.
— היא לא הייתה במדיח. חיפשתי בכל המגירות. לקחת אותה לאימא שלך, נכון?
לא אמרתי כלום. כי היא צדקה. הכוס הכחולה — זו שקנתה בשוק הפשפשים ביפו לפני שלוש שנים, בשישה עשר שקלים, והיא כל כך אהבה אותה — שמה אותה בקופסה של כלים למדיח. "בטעות", היא לא תאמין.
— אני אקנה לך אחרת, — אמרתי, והידיים שלי נשלחו לכיסים.
— לא צריך. זה בסדר. כבר אין לי מה לחפש שם.
היא קמה, עברה למטבח, ופתחה מים חמים. שמעתי את הצלחות מתנגשות בכיור. היא שטפה את הכלים שלה מהבוקר — כוס אחת, צלחת אחת, קערה קטנה. כלים שלי חיכו לי בצד.
ואז, בערך בחמש וחצי אחר הצהריים, הטלפון צלצל שוב. זה היה מספר של אימא שלי, אבל הקול היה של שכנה שלה, שרה.
— אלכס, בוא מהר. אימא שלך נפלה במקלחת.
טסתי. ברמזור ברחוב שנקר כמעט נכנסתי במיניבוס. כל מה שחשבתי עליו זה הדלת של המקלחת, הרצפה הרטובה, והעובדה שאף אחד לא היה שם להחזיק אותה.
בבית החולים בילינסון, במיון, היא שכבה עם חבישה על הכתף. נקע קל, חבלה. היא נשמעה מפוחדת יותר משנפצעה.
— ניסיתי להגיע למגבת, — היא לחשה, ואני ישבתי לידה, מחזיק את היד שלה. — הראש שלי הסתובב.
— הכול בסדר, אימא. אני פה.
היא הביטה בי בעיניים האלה שלה. עיניים של אימא.
— אתה תישאר הלילה? בבקשה.
— אשאר.
ואז נזכרתי. אפרת מחכה בבית. היא לא ידעה איפה אני. שלחתי הודעה קצרה: "אימא נפלה. אני במיון. אחזור מאוחר."
התשובה שלה הגיעה כעבור שתי דקות. מילה אחת: "בסדר."
בלי סימן שאלה. בלי "מה קרה". כלום. וזה היה הרגע שבו הבנתי כמה רחוק נתתי לזה ללכת.
השתחררנו מבית החולים בשלוש לפנות בוקר. לקחתי אותה הביתה, סידרתי לה מיטה, שמתי כוס מים ליד המיטה, ונסעתי הביתה. אפרת ישנה על הצד שלה, או העמדה פנים. התיישבתי בסלון בחושך. הריח שלה עדיין היה באוויר — שמן הזית שהיא שמה על העור לפני השינה.
למחרת בבוקר קמתי לפני כולם. הכנתי קפה שחור. עמדתי במטבח, מול הכיור, והסתכלתי על ערימת הצלחות שלי מהלילה. ואז על רשת הייבוש שלה, הריקה. ואז על המקום הריק שבו עמד המדיח.
והבנתי שמשהו חייב להישבר.
באחת עשרה בבוקר, אימא שלי התקשרה שוב. הפעם היא הייתה רגועה. מתוקה.
— אלכס, חמוד, אני רוצה לשאול אותך שאלה. איך מדליקים את התוכנית הזאת עם האדים? יש פה כפתור עם סבון…
— אימא, — קטעתי אותה, — המדיח חוזר.
שתיקה.
— מה?
— המדיח. חוזר אליי. לאפרת. מחר אני בא עם יוסי ואיציק. נפרק אותו.
— מה זאת אומרת? אני כבר התרגלתי. הוא פשוט צריך… אני אלמד אותו…
— לא. תקשיבי אליי טוב. המדיח הזה — אפרת שילמה עליו. לא אני. היא שמה ארבעת אלפים שש מאות שקל מהבונוס שלה. זה המשכורת שלה, אימא. שלוש וחצי משמרות של עבודה קשה. ואני — אני לקחתי אותו ונתתי לך, בלי לשאול אותה. זה לא הוגן. זה לא בסדר.
— אבל אלכס, אני…
— אני אקנה לך מדיח אחר. משומש, פשוט, מה שמתאים לתקציב. אני אחסוך חודשיים-שלושה. אבל זה שלך — הוא שלה. ואם את רוצה להמשיך להתראות, תפסיקי לדבר על אפרת ככה. היא אשתי. וזה הבית שלי. ואני כמעט איבדתי את שניהם בגלל שכחתי את זה.
היא בכתה. שמעתי אותה בוכה בצד השני של הקו, והלב שלי נקרע, אבל לא ויתרתי. בפעם הראשונה בחיים שלי, עמדתי מולה.
— תגידי לי שאת מבינה, — אמרתי.
— אני מבינה, — היא לחשה. ואז, אחרי הפוגה: — אני מצטערת, אלכס. על הכוס הכחולה. היא יפה. היא תמיד טיפלה בך טוב. אפרת. תמסור לה.
לא ידעתי שהיא ידעה על הכוס.
באותו ערב, כשאפרת חזרה מהעבודה, ישבתי במטבח. על השיש היו מונחים: מפתחות שלי, מפתח רזרבי של הדירה, וכרטיס האשראי שלי.
— מה זה? — היא שאלה.
— מפתחות. וכרטיס. אני רוצה שתראי איפה אני מחזיק אותם. ושתדעי שאין לי מה להסתיר.
היא הסתכלה עליי, ואז על המפתחות, ואז שוב עליי.
— אלכס…
— אני לוקח את המדיח מחר מאמא שלי. הוא חוזר לפה. ומהיום, כל הוצאה מעל חמש מאות שקל — אנחנו מחליטים יחד. אני סוגר את החשבון הנפרד. אני פותח חשבון משותף שוב. ואם אימא שלי תצטרך משהו, אני אגיד לה ביחד איתך.
היא עמדה שם, עם תיק העבודה עדיין על הכתף, ולא אמרה כלום. ואז, בלי להוריד את התיק, היא ניגשה לארון, הוציאה כוס זכוכית, ואמרה:
— יש לי פרחים בסלון. הם צריכים מים.
וזה לא היה "אני סולחת לך". זה היה "תראה לי".
במשך שלושה שבועות שטפתי כלים בידיים. לא רק שלי — גם את שלה, כשהיא חזרה מהמשמרת המאוחרת. המים הקרים, הסבון, הקצף. הידיים שלי התרגלו לזה. הספוג שלה הפך לספוג שלנו.
והמדיח? הוא חזר הביתה. עומד עכשיו ליד החלון, מזמזם בשקט, מכבס את הצלחות של ארוחת הערב. אתמול שמתי בתוכו כוס כחולה חדשה שקניתי בשוק הפשפשים. אותה צורה. אותה חנות. עליתי שמונה עשר שקל הפעם.
שמונה עשר שקל. אני זוכר בדיוק.
—
עברו חצי שנה. באחד הימים, כשסידרתי את הארון במסדרון, מצאתי מאחורי קופסת נעליים ישנה שקית ניילון. בתוכה הייתה הכוס הכחולה. האמיתית. זו שחשבתי שאיבדתי. היא הייתה עטופה בנייר עיתון, מתאריך יולי שעבר, עם הכותרת: "הסכם הפסקת אש — שוב".
לא הבנתי איך היא הגיעה לשם. ואז נזכרתי: אפרת מצאה אותה ביום שישי ההוא, לפני שהכול התפוצץ. היא שמה אותה בארון, בלי לומר מילה. היא ידעה שאני אמצא אותה. מתי שהוא. כשאהיה מוכן.
אני לא יודע אם זו הייתה מלכודת או מבחן. אבל באותו ערב, שמתי את הכוס הכחולה באמצע השולחן, בין הצלחת שלי לצלחת שלה. לא אמרתי כלום.
ואפרת מזגה לי מים לתוכה.
