אני עובד בקייטנה הטיפולית בקיבוץ כבר שמונה עשרה שנה. עברתי כאן מלחמות, מבצעים, אינתיפאדות. ראיתי ילדים שרעדו מצליל של סירנה, וראיתי גם מבוגרים שהגיעו לכאן עם מצלמות ותוך שעה נעלמו. לכן כשאמרו לי שנוח ברזילי, הבחור הזה מהסרטים האמריקאים, מגיע אלינו לשבוע, משכתי בכתפיים.
ביום ראשון בבוקר עמדתי ליד השער הישן, זה שציר אחד שלו חורק. האוטובוס של "מרכבים" עצר, האבק עלה מהשביל, וממנו ירד גבר רזה עם תיק גב שחור וקופסת קרטון ביד. בלי פמליה. בלי יחצנים. נעלי ספורט שהתבלו בעקב השמאלי. הוא עצר מולי, הושיט יד ואמר: "נעים מאוד, אני נוח. באתי לעבוד."
חשבתי שזה משחק. כולם משחקים כאן ביום הראשון.
לקחתי אותו למחסן שהוסב לחדר אוכל. ילדי הקייטנה כבר ישבו ליד השולחנות — ארבעים ושבעה ילדים מקיבוצים בדרום ובצפון, כאלה שפונו מבתיהם, ששמעו אזעקות יותר פעמים מששמעו שירים. הייתה שם ילדה בשם תמר, בת תשע, שצבעה כל בוקר את אותו עץ — גזע שחור, עלים כתומים. הפסיכולוגית אמרה לי פעם שזה העץ שמחוץ לחלון ביתה בשדרות.
נוח התיישב לידה. לא אמר כלום. לקח עפרון כחול והתחיל לצייר מעל העלים. לאט, בלי מילה. אחרי עשר דקות תמר אמרה: "אתה צובע לא טוב." נוח הנהן. "תראי לי איך." היא לקחה לו את העפרון מהיד. ככה הוא נשאר איתנו — לא ככוכב, אלא כמי שמבקש שילמדו אותו.
ביום השלישי הייתה אזעקה. ירינו לילדים להיכנס למקלט, אבל הסירנה תפסה אותנו בחצר. ילדים רצו לכל עבר, אחד מהם — נער בן שלוש עשרה בשם אביתר — נשכב על הארץ וסתם את אוזניו בידיים. נוח רץ אליו, כרע על ברכיו ולא נגע בו. פשוט נשכב לידו. "גם אני שונא את הצליל הזה," אמר. אחרי שההרגעה נגמרה, אביתר קם ראשון. נוח נשאר על הארץ עוד דקה. אף אחד מהצוות לא שאל למה.
בלילה ישבתי על המרפסת של חדר האוכל עם כוס תה שהתקררה. נוח הגיע, ביקש סוכר. דיברנו על כלום — על מזג האוויר, על זה שהמקרר התעשייתי שוב עושה רעש. ואז הוא סיפר. סבתא שלו נולדה בפולין, אבל אחרי המלחמה עלתה לארץ דרך מרסיי. היא הייתה בת תשע, כמו תמר. במחנה העקורים באיטליה מישהו נתן לה מחברת ועפרונות. היא ציירה עצים. שנים אחר כך היא סיפרה לנכד שלה שהציורים האלה הצילו אותה — לא כי ציירה טוב, אלא כי כל פעם שסיימה עמוד, הרגישה שהיא עדיין קיימת.
"אני לא יודע לצייר," הוא אמר. "אבל היא לימדה אותי שגם יד לא מיומנת יכולה להשאיר סימן."
למחרת הוא לא הגיע לארוחת בוקר. מצאתי אותו במכבסה, יושב מול מכונת כביסה שהסתובבה על ריק. "אני חוזר בעוד חודש," אמר. "אבל בינתיים צריך כסף לתוכנית." הוא פתח את הלפטופ, הראה לי מסמך: העברה בנקאית בסך מאתיים ארבעים אלף שקלים לחשבון של העמותה. "זה לא תרומה," אמר. "זה תשלום מראש על מה שאני אמור ללמוד כאן."
שאלתי אם הוא בטוח. הוא סגר את המחשב והסתכל על מכונת הכביסה. "כשסבתא שלי הגיעה לארץ, אף אחד לא שאל אם היא בטוחה. מישהו פשוט נתן לה מחברת."
ביום האחרון, לפני שעזב, הוא אסף את כל הילדים באולם הקטן. ביקש מהם לעמוד בטור. חילק לכל אחד דף ריק. "אנחנו נצייר עץ," אמר. "אבל לא עץ שאתם זוכרים. עץ שעוד לא נולד." תמר צבעה גזע כחול ועלים שחורים. אביתר צייר שורשים שהפכו לידיים. נוח עבר ביניהם, אסף את הדפים אחד אחד, גלגל אותם והכניס לקופסת הקרטון שהביא מהיום הראשון. "אלה ייסעו איתי," אמר. "אני לא יודע לאן, אבל הם לא יישארו כאן."
כשהאוטובוס נסע, עמדתי ליד השער החורק. לא נופפתי. רק החזקתי ביד את כוס התה, שוב קרה, וחשבתי על זה שהגבר הזה יכול היה להיות בכל מקום בעולם — בפסטיבל, בהקרנה, במסיבה. אבל הוא בחר לשבת על רצפת מקלט בגליל ולהגיד לנער שסתם את אוזניו, "גם אני שונא את הצליל הזה."
אחרי שבוע חזרתי למחסן. על השולחן, מתחת לספל שהפך על פיו, מצאתי דף אחד. כנראה נפל מהקופסה. ציור של עץ עם גזע דק ושני עלים. בתחתית הדף, באותיות קטנות, כתב נוח: "למי שצריך להיזכר שהוא קיים." תליתי אותו על הקיר ליד הכניסה למקלט. לא חתמתי. לא הסברתי. פשוט השארתי אותו שם, מול העיניים של כל ילד שיורד במדרגות.
