אני משגיח על בניין ברחוב ויצמן בפתח תקווה כבר עשרים ותשע שנה. שרברב בהכשרה, אבל בעצם מטפל בכל מה שמתקלקל – מהמעלית ועד לגינה הקטנה בחצר. אז כשמשהו קורה שם, אני בדרך כלל הראשון שרואה.
בגינה ההיא, בפינה הצפונית, הייתה ערוגת מלפפונים ששייכת לגברת רבקה אשכנזי מקומה שלוש. אישה בת שבעים ואחת, אלמנה כבר שמונה שנים, עם ידיים שעדיין יודעות לעבוד אדמה יותר טוב משל רוב הצעירים שאני מכיר. כל בוקר בשבע היא הייתה יורדת עם דלי מים ומספריים קטנות, גוזמת עלים צהובים, מדברת אל הצמחים כאילו הם שכנים.
באוגוסט הערוגה נראתה גרועה. עלים צהבהבים, פירות זעירים שנעצרו באמצע הדרך ופשוט התייבשו על הגבעול. אמרתי לה פעם, ליד הברז המשותף, "גברת אשכנזי, זהו זה, העונה נגמרה." היא לא ענתה מיד. שפכה מים על הידיים, ניגבה אותן בסינר, ואז אמרה שהיא לא מוכנה לוותר כל עוד יש עוד פרח צהוב על הצמח.
יומיים אחר כך ראיתי אותה מערבבת משהו בדלי פלסטיק ישן – אפר עץ, נדמה לי, ומים פושרים מהברז. לא שאלתי יותר מדי. יש לי משמרת עד ארבע ויש לי גם את בעיות המעלית בקומה שמונה שלא נגמרות. אבל שמתי לב שהיא לא שפכה את זה בפראות – מדדה בכוס פלסטיק ישנה, כאילו מכינה מרשם, לא סתם משקה לצמח.
מה שגרם לי לעצור ולהסתכל היה בנה, גיא אשכנזי. גבר בן ארבעים ושמונה, מנהל סניף בבנק בבני ברק, נוסע באאודי A4 כסופה שהוא מחליף כל שלוש שנים בערך. הוא בא לבקר את אמו פעם בשבועיים, לפעמים פחות, וכל פעם המבט שלו על הגינה היה אותו מבט – כאילו זה בזבוז זמן שאין לו.
באחד הביקורים ההם, בשבת בצהריים, שמעתי אותו מדבר איתה ליד השולחן בחצר בזמן שתיקנתי את הגדר. "אמא, את בת שבעים ואחת, את לא צריכה להתעסק עם עפר. תעברי לדירה בהוד השרון, יש שם מקום עם גינון וגם עזרה כשתצטרכי." היא אמרה שהיא לא רוצה לעזוב את הבית שבו גידלה אותו ואת אחותו. הוא אמר, "זה לא עוד ויכוח, אמא, זה בשבילך." אבל השתיקה שלה אחרי המשפט הזה לא נשמעה כמו הסכמה.
לא ידעתי אז מה שידעתי אחר כך – שגיא כבר דיבר עם עורך דין על ייפוי כוח מתמשך, ושהוא כבר התחיל להראות לאמא שלו חוברות של בתי אבות "יוקרתיים", כאילו זה עניין שכבר סגור מבחינתו. שמעתי את זה בעקיפין, מהבת שלה, אורית, שירדה פעם לבקש ממני מברג ונשארה לדבר עשרים דקות ליד המדרגות.
בסוף אוגוסט, פחות משבועיים אחרי שראיתי אותה עם הדלי ההוא, הערוגה השתנתה. לא דרמטית, לא בן לילה, אבל השתנתה. עלים ירוקים חדשים, שניים-שלושה פרחים צהובים טריים, ואפילו איזה מלפפון קטן שהתחיל להתעגל כמו שצריך. שאלתי אותה מה השתמשה, כי גם אני מגדל שני עציצי עגבניות במרפסת ואף פעם לא מזיק לדעת. היא חייכה – לא חיוך גדול, רק הרמה קלה בפינת הפה – ואמרה, "אפר עץ מהתנור בבית של אחותי, מדולל במים. פעם בעשרה ימים, לא יותר, אחרת שורף את השורשים." זה הכל. שום סוד, שום קסם. רק סבלנות וכוס מדידה.
מה שקרה אחר כך אני יודע כי הייתי שם, בגינה, מתקן את ברז ההשקיה כשזה קרה. זה היה יום שישי, ערב ראש השנה, והמשפחה כולה התכנסה בחצר – גיא, אשתו נעמה, אורית עם הבעל שלה, והנכדים. גברת אשכנזי ישבה בקצה השולחן, ליד הערוגה שכבר נראתה כמעט כמו שהייתה במאי.
גיא הוציא תיקייה כחולה מהתיק שלו והניח אותה על השולחן, בין הקערה עם התפוחים והדבש. "אמא, זה הזמן. חתמתי כבר עם עורך הדין, זה רק צריך את החתימה שלך. ייפוי כוח מתמשך, ככה אם משהו יקרה, אני ואורית נוכל לטפל בהכל בלי בירוקרטיה." הוא דיבר בקול רגוע, כמו מישהו שכבר תרגל את המשפט הזה עשר פעמים.
היא לא נגעה בתיקייה. הביטה בה, אחר כך בו, אחר כך על הערוגה. "גיא, אני זוכרת שאתה חושב שאני צריכה עזרה. אבל תסתכל על הצמחים האלה. לפני שלושה שבועות היו גוססים. עכשיו הם נותנים פרי. אני יודעת מה אני עושה, בגינה ובכל שאר החיים שלי."
הוא ניסה שוב, קצת יותר תקיף. "זה לא קשור לגינה, אמא."
"זה בדיוק קשור לגינה," היא אמרה, וקמה. "כי אתה מסתכל על משהו שנראה לך גמור ומחליט בשבילו במקום לשאול מה הוא צריך."
אז היא הלכה פנימה, ולא לתיקייה. חזרה עם תיק ניילון ישן, ומתוכו הוציאה תיק מסמכים אחר – שלה. פתחה אותו על השולחן, ליד התפוחים בדבש. חוזה שכירות על שמה, על הדירה עצמה, שהיא כבר חתמה עליו לפני שבוע עם עורך דין משלה – לא זה של גיא – שהופך את הבית לנאמנות משפחתית שהיא בעלת השליטה היחידה בה עד יום מותה. אורית קיבלה בה זכות מגורים מובטחת. גיא לא הוזכר שם בכלל, לא כמנהל נאמנות, לא כבעל זכות חתימה.
"למדתי לגדל עגבניות ולנהל בית משק אחרי שאביך מת," היא אמרה, "ואני עדיין יודעת לקרוא מסמך משפטי לפני שאני חותמת עליו. עשיתי את זה בלעדיך, גיא, כי לא הייתי בטוחה שתיתן לי לעשות את זה איתך."
הוא הביט בדף, אחר כך בה, ופתח את הפה בלי שיצא ממנו כלום. אורית ישבה בשתיקה, מביטה בין השניים. נעמה, אשתו, החזיקה את ידיה בחיקה ולא הרימה עיניים.
אני עמדתי שם עם המברג ביד, בלי לזוז, כי לא רציתי שירגישו שאני שם – אבל גם לא הייתי מסוגל ללכת. גברת אשכנזי סגרה את התיק, שמה אותו בחזרה בשקית הניילון, וחזרה לשולחן. הרימה כוס מים ושפכה חצי ממנה בזהירות ליד שורש המלפפון הקרוב אליה, כמו שעשתה כל בוקר, ורק אז ישבה.
גיא לקח את התיקייה הכחולה שלו בחזרה, קם, ואמר שהוא צריך לצאת לסידור. איש לא עצר אותו. שמעתי את דלת האאודי נסגרת בחניה, ואת המנוע מתרחק לכיוון הכביש הראשי.
עד היום, כשאני עובר ליד הערוגה בשבע בבוקר, אני עדיין רואה אותה שם עם הדלי והכוס הפלסטיק, מודדת את התמיסה שלה, לא יותר מדי, לא פחות מדי. ומדי פעם, כשגיא בא לבקר – הוא עדיין בא, פחות תדיר אולי, אבל בא – אני רואה אותו יושב לידה על הספסל, בלי תיקיות, רק מקשיב לה מספרת על הפרח שנפתח אתמול.
