מאיה לא זוכרת בדיוק באיזו שעה זה קרה. שלוש ורבע, אולי שלוש וחצי בלילה. היא יודעת רק שהיא ישבה על הכיסא הפלסטיק ליד יחידה 3ב', עם כוס קפה שהתקררה לפני שעה, וידה הימנית תפוסה — אצבע קטנה מחזיקה את האצבע שלה מבעד לפתח באינקובטור.
השם על התג הקטן ליד המכונה: עידן, 730 גרם, שבוע 27.
בעלה, רון, היה בבית עם הבת הגדולה, נגה, בת ארבע. מישהו היה צריך לישון בבית, להתעורר בשש ולהכין כריך לגן. זה היה תפקידו של רון בשלושת השבועות האלה. תפקידה של מאיה היה לשבת כאן, ברחוב וייצמן פינת דרך נמיר, בקומה השלישית של המחלקה לפגים, ולספור נשימות.
היא למדה לקרוא את המסכים בלי לרצות. 96 זה טוב. מתחת ל-90 זה לא. הצפצוף הארוך שונה מהצפצוף הקצר, והאחות ששומרת עליו בלילות — רותי, אישה בשנות החמישים עם צמיד עם תמונה של נכדה — לימדה אותה איך להבדיל בלי מילים, רק במבט.
בשבוע השלישי הגיע המכתב. לא ממישהו במשפחה — מהמוסד לביטוח לאומי. מאיה פתחה אותו בהפסקת הקפה, בין שתי האכלות, ליד המכונה האוטומטית שמוכרת קפה ב-9 שקלים. המכתב הודיע שהיא לא זכאית להארכת חופשת הלידה מעבר לתאריך שכבר נקבע, כי הטופס שרון היה אמור להגיש כדי לפצל את החל"ד ביניהם לא הגיע במועד. שגיאה פקידותית. שלושה שבועות שהיא תצטרך לחזור לעבודה — לחברת הביטוח ברמת גן, כמנהלת תביעות — בזמן שעידן עדיין שוקל פחות מקילו וחצי.
היא התקשרה לרון מהמסדרון. הוא ענה בקול עייף, נגה בוכה ברקע כי לא מצאו את הבובה שלה.
"אני לא מבינה איך זה קרה," אמרה מאיה. "אמרת שהגשת את זה."
"הגשתי."
"אז למה כתוב שלא הגיע?"
שתיקה. ואז: "אולי שכחתי לשלוח את הנספח. אני לא זוכר."
היא לא צעקה. לא היה לה כוח לצעוק. היא רק אמרה "טוב" וסגרה את השיחה, וחזרה לחדר, וישבה שוב ליד האינקובטור, ותפסה את האצבע של עידן, וחשבה על זה שהיא הולכת לחזור למשרד עם עגלת קרטון ריקה על השולחן שלה בזמן שהבן שלה נלחם על כל נשימה במרחק עשרים דקות נסיעה משם.
בקומה למטה, בלובי, היה תיק ניילון שחור שמישהי שכחה על הספסל ליד המעלית. מאיה שמה לב אליו בכל פעם שירדה להביא קפה. שבוע שלם הוא היה שם, בלי שאף אחד יגע בו. אף אחד לא הרים אותו כי בטח מישהו יחזור. זה מה שקורה במקום הזה — הזמן שם לא זז כמו בחוץ, ואנשים משאירים דברים ולא זוכרים חזרה.
בשבוע הרביעי, כשעידן עלה ל-980 גרם והחל לנשום בעצמו בלי הצינור, מאיה הלכה לעורכת דין שהמליצה עליה רותי — משרד קטן ברחוב אבן גבירול, אישה בשם דנה קרן שהתמחתה בזכויות עובדים. מאיה הביאה איתה תיק, לא שחור וריק כמו זה בלובי, אלא חום ומלא: תלושי שכר, המכתב מביטוח לאומי, אישורי אשפוז מהמחלקה, וצילום של הטופס שרון טען שהגיש ולא הגיש.
"יש לך מקרה חזק," אמרה דנה. "כשילד באשפוז ממושך בפגייה, יש הארכה אוטומטית לפי חוק, גם אם הטופס לא הוגש במועד — בתנאי שיש תיעוד רפואי. אבל את צריכה להגיש את זה תוך שבועיים, אחרת זה נתקע בבירוקרטיה עד שהוא יהיה בכיתה א'."
מאיה חתמה על הייפוי כוח על השולחן של דנה, בעט כחול שדלף קצת, והשאירה כתם קטן על האגודל שלה. היא הביטה בו כל הדרך חזרה לבית החולים.
בבית, באותו ערב, היא לא פתחה בוויכוח עם רון. היא הניחה על שולחן המטבח את ההעתק של המכתב מעורכת הדין, ולידו טופס נוסף — בקשה לחלוקת משמורת זמנית על נגה לשלושת השבועות הקרובים, דרך אמה שלה, שרית, שגרה בחולון וכבר הסכימה לעבור לישון אצלם.
"למה זה?" שאל רון, מביט בטופס.
"כי אני לא סומכת יותר שדברים יגיעו למקום הנכון כשאתה אחראי עליהם," אמרה מאיה. "לא הטופס לביטוח הלאומי, לא הבובה של נגה, שום דבר. אני לא כועסת עליך כאדם. אני פשוט מפסיקה לבנות על הבטחות שלך דברים שהבן שלנו צריך."
רון לא ענה מיד. הוא הביט בטופס, אחר כך בה. "אני יכול לתקן את זה," הוא אמר. "את הטופס לביטוח הלאומי."
"אני כבר תיקנתי," אמרה מאיה. "דנה הגישה את זה הבוקר. יש לי גיבוי עכשיו — לא רק ממך."
השבועות שאחרי זה עברו לאט. שרית עברה לישון בסלון, נגה ישנה איתה כל לילה עד שנרגעה מספיק כדי לחזור לחדר שלה, ורון בילה את הימים במשמרות בבית החולים, מחליף את מאיה כדי שתוכל לישון שעתיים ברצף. בפעם השנייה שהוא הגיע לבד לפגישה עם דנה, כדי לחתום על המסמכים שלו, הוא הביא איתו את כל הקבלות והאישורים בתיקייה מסודרת לפי תאריכים — הפעם הוא בדק פעמיים.
עידן שקל 2,100 גרם ביום שיצאו מהפגייה, בתחילת מרץ, כשבחוץ כבר היו הראשונים מהעצים הפורחים ברחוב וייצמן. רותי ניתקה את החיישנים האחרונים מהחזה הקטן שלו, קיפלה את הכבלים בזהירות, והושיטה אותו למאיה עטוף בשמיכה שהיא עצמה סרגה. "תשמרי עליו טוב," היא אמרה, ולא הוסיפה מילה. רון עמד ליד הדלת עם מושב הבטיחות, בודק בפעם השלישית שהחגורות מהודקות נכון, ונגה, שהגיעה עם שרית במיוחד לרגע הזה, נעמדה על קצות האצבעות כדי להציץ לתוך העטיפה ולומר "אחי" בגאווה, כאילו היא זו שהמציאה אותו.
כשירדו במעלית ללובי, התיק הניילון השחור כבר לא היה על הספסל. מישהו סוף-סוף בא לקחת אותו.
בבית, כשעידן כבר ישן בעריסה החדשה שרון הרכיב שבוע קודם, מאיה עברה על כיס המעיל שלבשה באותו לילה בשלוש וחצי, לפני שתרמה אותו. היא מצאה שם קבלה מקומטת — 9 שקלים, קפה שהתקרר לפני שהספיקה לשתות אותו. היא לא זרקה אותה. היא הביאה קופסת נעליים ריקה מהמחסן, הניחה בפנים את תעודת הלידה של עידן ואת עותק הטופס שדנה הגישה בזמן, ולבסוף את הקבלה הקטנה, בפינה. סגרה את המכסה.
רון נכנס לחדר בדיוק באותו רגע, ראה אותה יושבת על הרצפה ליד הקופסה, וישב לידה בלי לשאול מה זה. הוא רק הניח יד על הקופסה, לרגע, לפני שקם ללכת לבדוק אם עידן עדיין נושם כמו שצריך.
