מירי לוינסון בת חמישים ושתיים, גרה בקריית מוצקין, עובדת עשרים ושמונה שנה כמנהלת חשבונות באותה חברת הובלות בקריית ביאליק. כל בוקר היא חונה את הקורולה הלבנה שלה באותו מקום, בדיוק, ליד הקיוסק של אבו-ראמי, קונה עיתון שהיא לא קוראת ושותה כוס נס-קפה שהיא לא באמת רוצה. שגרה. עשרים ושמונה שנה של שגרה.
הכול התחיל בשיחת טלפון מהבת, נגה, שגרה בברלין כבר שבע שנים.
"אמא, יש קורס. עיצוב פנים, אונליין, שישה חודשים. חשבתי עלייך."
"אני?" מירי צחקה, קצת יותר חזק ממה שהתכוונה. "אני בת חמישים ושתיים, נגה."
"אז מה."
"אז שכחתי מה זה ללמוד. אני לא… זה לא בשבילי."
היא זכרה בדיוק למה. שנה שלישית לתיכון, "אבני השדה" בקריית מוצקין, מבחן גיאומטריה שהיא נכשלה בו נכשלה נוראית — ארבעים ושתיים. המורה, גברת אשכנזי, אמרה מול כל הכיתה: "לוינסון, יש אנשים שהראש שלהם פשוט לא בנוי למספרים." מירי לא בכתה אז. היא בכתה בערב, בחדר שלה, ואז בשקט מאוד הפסיקה להירשם לכל דבר שדרש להיות "בנויה בשביל זה". חשבונאות בסיסית תפסה אותה כמעט במקרה, כי אבא שלה הכיר את הבעלים של החברה, וזהו. שלושים שנה על אותו כיסא.
השבוע היא ישבה מול המחשב בסלון, בבניין ברחוב הרברט סמואל, עם הטלוויזיה דולקת ברקע על ערוץ 12, איזו תוכנית בישול שאף אחד לא צופה בה באמת — רק רעש. הכלב של השכנים למעלה נבח פעמיים ונרדם. היא פתחה את דף ההרשמה לקורס. הסמן הבהב שלוש דקות שלמות מול תיבת השם.
ואז נסעה לים, לבד, לחוף דדו בחיפה. זה מה שהיא עושה כשמשהו לוחץ. ישבה על הכיסא המתקפל שלה, הביטה בשקיעה מעל המפרץ, וראתה משהו שגרם לה לקום פתאום.
שני כלבים משוטטים, גדולים, מהסוג שרואים מסתובבים ליד המזבלות בואדי ניסנאס, היו קשורים בחבל דק לעמוד שלט ישן על החוף. אחד מהם היה ענק, שרירי, בקלות היה יכול לקרוע את החבל בתנועה אחת. הוא לא ניסה. פשוט שכב, מסתכל על הים.
אליהו, מציל שהכירה כבר שנים מהחוף הזה, ישב לידה על החול וניקה חול מנעליו.
"אלה של אבו-סאלח," הוא אמר. "משאיר אותם ככה כל יום. חבל דקיק, שום דבר. פעם שאלתי אותו למה הם לא בורחים."
"ומה הוא ענה?"
"אמר שכשהם היו גורים, קשר אותם באותו חבל בדיוק, לעמוד קטן יותר. אז החבל היה חזק מהם. הם משכו, נאבקו, לא הצליחו. אחרי שבוע הפסיקו לנסות. עכשיו הם ענקים, יכולים לקרוע כל חבל בעולם, אבל השרירים כבר לא הנקודה. הראש שלהם עדיין חושב שהם הגורים ההם."
מירי הביטה בכלב. הוא היה יכול לקום ולעזוב בכל רגע. הוא לא קם.
היא לא ישנה טוב באותו לילה. בשתיים לפנות בוקר היא ישבה במטבח, מול כוס תה שהתקרר, וכתבה על דף רשימת מטלות ישן, בגב, את המילה "גיאומטריה". ואז מחקה. ואז כתבה שוב: "מה זה בעצם קשר אליי, היום."
בבוקר היא לא נסעה לעבודה. התקשרה לחברה, אמרה שהיא לוקחת יום מחלה — דבר שלא עשתה שמונה שנים. נסעה לבית ההורים הישן שלה בקריית ים, שעומד ריק כבר שנתיים מאז שאמא שלה עברה לבית אבות ברחוב הרצל. חיפשה בארון הישן, בין ניירות מצהיבים, ומצאה את תעודת הבגרות שלה. ציון הגיאומטריה: ארבעים ושתיים. אבל שמה לב, לראשונה, לתאריך למטה: 1991. שלושים וחמש שנים.
היא קרעה את הדף לחצי, לא מכעס — פשוט קרעה, כמו שקורעים חשבונית ישנה שכבר שילמו עליה.
בערב התקשרה לנגה. "תשלחי לי את הלינק לקורס."
"את בטוחה?"
"לא. אבל נרשמתי."
שלושה חודשים לתוך הקורס, מירי ישבה בשולחן המטבח שלה עד השעה אחת בלילה, מקיפה תוכנית לחדר שינה בעפרון על נייר שקוף, כשהגיע מייל מהחברה שלה — הודעה סטנדרטית שהמחלקה שלה עוברת אוטומציה, ותפקידה כמנהלת חשבונות "יתייעל". פיטורים, במילים אחרות, עטופים יפה. תוך ארבעה חודשים.
היא לא בכתה על זה. היא פתחה תיקיית מסמכים, כתבה בעצמה מכתב פרישה מוקדמת – שכר של שני חודשי עבודה, פיצויי פיטורים כחוק, שני עשורים ותשעה חודשים בחברה, מסתכם בשמונים ואחד אלף שקל בערך. סכום שהיא חישבה בעצמה, בלי עורך דין, כי היא הבינה בחשבונות טוב יותר מכל מנהל שם.
חתמה. הגישה. ולא נרשמה מחדש לשום דבר.
חצי שנה אחרי זה, מירי לוינסון פתחה עסק קטן לעיצוב פנים בשם "קו ישר", שני חדרים ששכרה בקומת קרקע ברחוב דרך עכו בקריית ביאליק — ממש קרוב לחברה הישנה שלה, במתכוון. הלקוחה הראשונה שלה הייתה גברת אשכנזי בעצמה, שמונים ואחת עכשיו, שהזמינה שיפוץ לסלון שלה בבית האבות ולא זיהתה את מירי בכלל.
מירי לא הזכירה לה כלום. סימנה על התוכנית איפה יעמוד הספה, חתמה על חוזה שירות בסך שנים עשר אלף שקל, ונסעה לחוף דדו לבד לשתות קפה ולהביט בים.
הכלבים כבר לא היו שם. אליהו סיפר לה שאבו-סאלח מכר את אחד מהם למישהו מעכו, שהחזיק אותו בלי שום חבל בכלל — פשוט חצר פתוחה. "אתה יודע מה מוזר," אמר אליהו, "הוא לא ברח אף פעם. פשוט הלך לאט לאט עד השער, עמד שם, ובחר לחזור פנימה. כל יום מחדש."
מירי חייכה לתוך כוס הקפה שלה, לא כי זה נשמע יפה, אלא כי הבינה בדיוק למה.
