בינואר האחרון, כשהגשם בצפון לא הפסיק לרדת, קיבלתי טלפון ממשה, פנסיונר ממושב ליד קריית שמונה. הוא היה נרגש, אבל דיבר לאט, כאילו בחר כל מילה.
"תגידי, אתם עוסקים גם בחיות בר?"
"תלוי מה קרה," עניתי. "מה יש?"
"מתחת לגראז'ים הישנים ליד התחנה המרכזית… יש שם חתול פצוע. הוא לא זז כבר יומיים. ולידו יושב שועל."
הנחתי את הקפה על השולחן. "שועל? הוא תוקף את החתול?"
"לא," אמר משה. "הוא שומר עליו."
החלפתי מבט עם איתן, שישב מולי במשרד הקטן של העמותה. הוא הרים גבה. "אנחנו באים," אמרתי.
הנסיעה לקחה עשרים דקות. המושב היה שקט, רטוב, ריח של אדמה ועשב נרקב עלה מהתעלות. הגענו לשטח פתוח מאחורי שורת גראז'ים ישנים, בין עצי זית נטושים. משה חיכה ליד שער ברזל חלוד, עם דלי פלסטיק ביד. הוא סימן לנו להתכופף.
"שם," הצביע לעבר לוח בטון שבור, שנשען על ערימת צמיגים ישנים.
ראיתי את החתול קודם. גדול, אפור, רטוב לגמרי. רגל ימין אחורית הייתה מנוחה בזווית לא טבעית, ועל הצד שלו היה כתם כהה שהתייבש. הוא נשם עמוק, לאט. לידו, ממש צמוד, ישב שועל. רזה, עם פרווה דהויה ובוץ על הכפות. הוא לא ישן. הוא ישב זקוף, אוזניים זקורות, עיניים נעוצות בנו.
"הוא לא זז משם כבר שעות," לחש משה. "אני באתי להאכיל את החתולים של השכונה, אבל הם ברחו. השועל הזה לא נתן לי להתקרב."
איתן הוציא מהתא המטען את כלוב הנשיאה ואת לולאת התפיסה. "את יודעת מה הבעיה?" שאל.
"כן," עניתי. "אם נתקרב לחתול, השועל עלול לתקוף. אם נתפוס קודם את השועל, החתול יפחד."
"אז מה עושים?"
"מנסים להרגיל אותם לנוכחות שלנו."
פיזרנו פרוסות עוף מבושל במרחק של כמה מטרים. השועל לא זז. רק כשאיתן צעד צעד אחד קדימה, השועל קם ועמד בין איתן לחתול. הוא לא נהם, לא חשף שיניים. רק עמד שם, דק, רועד קלות מהקור, אבל לא זז.
"אתה רואה את זה?" שאלתי את איתן.
"כן. הוא לא משאיר אותו."
זה לקח כמעט שעה. בסוף הצלחנו לפתות את השועל לתוך כלוב ההובלה עם חתיכת בשר. ברגע שהדלת נסגרה, הוא התחיל להסתובב בפנים, לגרד את הרשת עם הציפורניים, ולגנוח. החתול הרים את הראש והשמיע יללת חתול חלשה. השועל קפא במקום. הוא ידע בדיוק איפה החתול.
את החתול עטפנו בשמיכה והכנסנו לארגז נשיאה. הוא לא התנגד. רק הסתכל לכיוון הכלוב של השועל.
במרפאה הוטרינרית בקריית שמונה, ד"ר לאה קיבלה אותם בלי שאלות. היא בחנה את החתול קודם. "אין שבר," אמרה. "אבל יש פצע עמוק מהחלק האחורי של הרגל, נראה כמו חתך מחוט ברזל. הוא מורעב. עוד לילה אחד כזה בחוץ, והוא לא היה שורד."
"והשועל?" שאלתי.
היא עברה לחדר הצדדי. שמענו משם דפיקות מתכת. היא חזרה אחרי כמה דקות. "גם הוא רעב. יש לו כוויות קור בכפות. ועצם קדמית שכנראה נשברה פעם והתאחה לא נכון. הוא לא צעיר."
"כלבת?"
"אין סימנים, אבל נצטרך לבודד אותו. זה חוק."
השועל אושפז בחדר נפרד, מאחורי דלת זכוכית עבה. החתול נשאר בכלוב בחדר הראשי. אבל השניים סירבו להירגע. החתול יילל שוב ושוב, והשועל גירד את הדלת בכפותיו הקדמיות, גונח.
ד"ר לאה עמדה לידי. "את מבינה מה זה?"
"לא בטוחה," אמרתי.
"הם ביחד. לא רק באותו מקום. הם זוג."
למחרת, כשד"ר לאה לקחה את החתול לבדיקת דם, השועל סירב לאכול. הוא ישב מול דלת הזכוכית, בוהה בחדר השני. כשהחזירו את החתול, הוא נרגע. רק אז ניגש לקערת האוכל.
"זה לא נורמלי," אמר איתן.
"מה זה נורמלי?" עניתי. "אנחנו בעסק של הצלת חיים, לא של הגדרות."
העברנו אותם למרכז שיקום לחיות בר ליד ראש פינה. שם היה כלוב מחומם לשועל, ותא לחתול. הם הופרדו ברשת כפולה, אבל יכלו לראות זה את זה. החתול קיבל שם: פפה. השועל נקרא שועלי. לא היינו יצירתיים, אבל זה לא הפריע להם.
הכללים של המרכז היו ברורים: חיות בר נשארות בנפרד. אבל פפה ושועלי שברו את הכללים. כשפפה נלקח לטיפול בכף הרגל, שועלי התחיל לרוץ לאורך הגדר, נוהם, מנענע את הזנב. הוא לא נרגע עד שפפה חזר. וכשפפה שכב על השמיכה שלו אחרי הזריקה, שועלי נשכב צמוד לרשת, האף שלו כמעט נגע בפרווה של פפה.
העובדים במרכז, אבי וצוותו, התחילו להתבונן בהם מקרוב. "אין לי הסבר," אמר אבי. "ראיתי חיות שנשארות יחד מטעמי הישרדות. אבל זה שונה. הם לא רק שורדים. הם לא רוצים להיפרד."
אחרי חודש של בידוד, הווטרינר אישר פגישה ראשונה בחצר סגורה. כל הצוות של המרכז הגיע. פפה שוחרר ראשון. הוא עוד צלע קלות, הסתובב בחצר, ריחרח ספסל עץ ישן, ואז ניגש לרשת של השועל וילל. פתחו את הדלת של שועלי. הוא יצא בזהירות. ראה אותנו, נרתע. פפה יילל שוב. שועלי הסתובב והלך ישר אליו.
כולם עצרו נשימה. שועלי הוריד את הראש ונגע באפו בראש של פפה. פפה שפשף את לחיו בצוואר של שועלי, עשה שני סיבובים ונשכב ליד הרגליים שלו. שועלי נשכב לידו.
אף אחד לא דיבר. לבסוף אבי אמר בקול רם: "מישהו עוד חושב שהם סתם התחממו יחד?"
זה היה הרגע שבו ידענו שאי אפשר להפריד ביניהם.
התחלנו לחפש בית. פירסמנו פוסט בפייסבוק. התקשרו עשרות אנשים. רובם רצו רק את החתול. חלק רצו "שועל מחמד" לסרטונים ביוטיוב. ניתקנו שיחות מהר. היינו צריכים מישהו עם ניסיון, שטח מגודר, אישורים, ומי שיסכים לקחת את שניהם.
השיחה מרינה הגיעה ביום חמישי בערב. "קראתי עליהם," היא אמרה. "אני גרה במושב נאות מרדכי, יש לי חצר גדולה, כלוב לחיות בר שאושר על ידי רשות הטבע והגנים, ואני כבר עשרים שנה מטפלת בבעלי כנף פצועים."
"את רוצה את השועל?" שאלתי.
"אני רוצה את שניהם."
"את מבינה ששועל זה לא כלב?"
"אני בת שישים ואחת, ילדה," היא אמרה. "אל תדאגי לי."
נסענו לבדוק. המושב שלה היה קטן, מוקף מטעים. מאחורי הבית עמד כלוב גבוה עם רשת מחוזקת, שני תאים מחוממים, ומעבר קטן לחצר משותפת. על השולחן במטבח הייתה ערימה של ניירת: אישורים, תוכניות, קבלות.
"את רואה?" היא הצביעה על הדלת המחברת בין הכלוב לפנים הבית. "החתול יכול להיכנס אליי לישון. השועל יישאר בחוץ. אבל הם יוכלו להיות יחד בחצר."
"ומה עם העלות?" שאל איתן. "ההחזקה החודשית?"
"יש לי חסכונות," אמרה רינה. "ואני מתכוונת לתת להם את מה שהם צריכים. בלי תרומות, בלי חשבונות פתוחים. זה הבית שלי, והם יהיו האחריות שלי."
זה לא היה מספיק. היינו צריכים לחתום על מסמכים. רשות הטבע והגנים דרשה אישור רשמי. הכנו תיק שלם: דוח וטרינרי, תוכנית הכלוב, הסכם העברה. זה לקח שבועיים. רינה לא לחצה. "תעשו מה שצריך," היא אמרה. "אני מחכה."
ביום ההעברה, הגעתי עם פפה בשוקת הובלה ועם שועלי בכלוב מתכת. רינה חיכתה בחצר, עם דלי מים וקערות אוכל. היא לא חייכה. היא הייתה ממוקדת.
"הנה," הושטתי לה את המסמכים. "כל האישורים. תחתום כאן."
היא חתמה. שמתי לפניה גם את המעטפה עם הצ'ק מהעמותה — 2,300 שקל, לכיסוי הוצאות ההתאקלמות הראשונות. היא דחפה אותו אליי בחזרה.
"לא," אמרה. "תשקיעו את זה בחתולים אחרים."
"אבל…"
"אמרתי לא. הם אצלי. אני לא צריכה כסף של אף אחד."
הרגשתי איך הגרון שלי נסגר. הוצאתי את החוזה השני — זה של העברת האחריות. חתמתי בשם העמותה. היא חתמה ליד. כשהיא לקחה את המפתח לכלוב, ידיה היו יציבות.
פתחנו את הכלוב של שועלי. הוא יצא, נרעד. רינה עמדה רחוק, נתנה לו מקום. פפה שוחרר מהשוקה. הוא צלע החוצה, הסתכל סביב, ואז רץ — עד כמה שרגלו אפשרה — ישר אל שועלי.
שועלי הסתובב. הם עמדו זה מול זה באמצע החצר, מתחת לעץ זית. ואז שועלי נשען קדימה וליקק את אוזנו של פפה.
רינה הסתובבה אליי. "תשאירו לי פרטים של הווטרינר," היא אמרה. "ואם יש עוד חיה שצריכה בית, תתקשרו."
נסענו משם בשקט. איתן נהג. אני הסתכלתי מהחלון על הכביש הרטוב. לא בכיתי. רק הסתכלתי.
שלושה חודשים אחר כך קיבלתי תמונה מרינה. פפה ישן על כרית בתוך הבית. שועלי שכב מחוץ לדלת הפתוחה, אפו צמוד לפתח, והם נגעו זה בזה דרך רשת הדלת.
חצי שנה אחר כך, הגעתי לביקור. המושב היה ירוק, שקט. בחצר של רינה, ליד הכלוב, עמד משה. אותו פנסיונר שמצא אותם. הוא הביא דלי פלסטיק, ובתוכו שאריות עוף מבושל.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
הוא נראה מובך. "אני בא כל יום שישי," אמר. "רינה לא יודעת. אני שם את זה ליד הגדר, בשביל השועל. הוא זוכר אותי."
ואז הוא הוציא מהכיס קבלה ישנה, מקופלת. "את רואה? המרפאה בקריית שמונה. שילמתי על כל הבדיקות של השועל. בשקט. לא רציתי שיגידו שאני מתערב."
קראתי את הקבלה. 4,800 שקל. התאריך היה בדיוק היום שבו אושפזו לראשונה.
"למה?" שאלתי.
משה משך בכתפיו. "כי הוא לא עזב את החתול. מישהו היה צריך לעשות את אותו הדבר בשבילו."
