תארו לכם: מקבלים חופשה בחינם, אבל יש תנאי אחד — בלי תמונות וסטוריז ברשתות. הייתם נוסעים?
אני, אורלי כהן, בת ארבעים ושתיים, מנהלת חשבונות במפעל טקסטיל בקריית גת, לא היססתי שנייה. בעלי, רמי, הופתע יותר ממני. "מתנה בלי תנאים לא קיימת," הוא אמר לי בערב חמישי, כשישבנו על המרפסת עם כוס תה נענע והרדיו ברקע משדר את מבזק החדשות של תשע.
ההזמנה הגיעה דרך גיא, אחיין רחוק של רמי, שעובד בחברת נדל"ן שמפתחת מלון בוטיק חדש ליד חוף אלמוג. "אתם בדיוק הזוג שאנחנו צריכים," הוא כתב בוואטסאפ. "שלושה לילות, הכול כלול, אתם רק צריכים לתת פידבק כן על החוויה — לא ברשתות, רק לנו, בטופס פנימי." הסכום שהם היו מוכנים לשלם על עצם הנוכחות שלנו — ניסיון הרצה לפני הפתיחה הרשמית — עמד על שלושת אלפים ומאתיים שקל, ישירות לחשבון שלנו, בנוסף לחופשה עצמה.
זה נשמע הגיוני. מלונות עושים "soft opening" כל הזמן, רוצים אורחים אמיתיים לפני שהעיתונאים והבלוגרים מגיעים. חתמנו על טופס סודיות בן שני עמודים, שמתי את הטלפון במגירה במכונית ממש כמו שהם ביקשו, ויצאנו לדרך ביום שלישי בבוקר.
הנסיעה מקריית גת לאילת לוקחת בערך שלוש שעות ורבע. עצרנו בתחנת דלק ליד מצפה רמון לקנות בורקס ולמלא מים, ורמי כל הזמן בדק את השעון כאילו מישהו עומד לתפוס אותנו באיחור. הגענו קצת אחרי הצהריים. השמש הכתה כמו פטיש, וגגות הבתים באילת נצצו כמו קרח.
המלון לא היה בדיוק כמו בתמונות שגיא שלח. הלובי היה יפה, שיש בז' בהיר, נברשת גדולה, אבל הריח — ריח של צבע טרי ובוץ מתייבש — הסגיר שהמקום נפתח ממש עכשיו, אולי אפילו לפנינו. בחורה בשם שירה, בערך גיל עשרים וחמש, קידמה אותנו עם חיוך מקצועי מדי וטבלט ביד. היא ביקשה שנחתום עוד פעם על אותו טופס, "ליתר ביטחון," ונתנה לנו את המפתחות לחדר 214.
החדר היה נחמד. מיטה גדולה, מרפסת עם נוף לים סוף, מקרר קטן עם שתי בקבוקי שמפניה שלא ביקשנו. אבל משהו הרגיש לא נכון. אין מספרי חדרים אחרים דלוקים במסדרון. אין קולות מהחדרים הסמוכים. במעלית פגשנו רק צוות, בלי אורח אחד אחר. עד ארוחת הערב לא ראינו אף זוג נוסף שהגיע "לניסיון הרצה" כמונו.
בארוחת הערב, במסעדה עם עשרים שולחנות ורק שניים תפוסים — שלנו והאחד שישבו בו שני גברים בחליפות כהות ששתקו כל הארוחה — שאלתי את המלצר אם יש עוד קבוצות ניסיון הרצה שהגיעו. הוא הביט בי, לא ידע מה לענות, ואמר שהוא "לא בטוח, צריך לשאול את המנהל."
רמי, שראה שאני מתחילה לדאוג, ניסה להרגיע. "תפסיקי לחפש בעיות בכל דבר. תיהני מהחופשה." אבל הוא בעצמו לא נגע כמעט בסלט הים התיכוני שהזמין, ואצבעותיו תיפפו על הקצה של המפית כל הזמן.
בלילה השני קרה הדבר שגרם לי סוף סוף להבין. התעוררתי בשתיים לפנות בוקר כי שמעתי משהו — לא רעש רגיל של מזגן, אלא צליל חד, מתכתי, כמו נעילה. יצאתי למרפסת. למטה, בחניה הפרטית של המלון, ראיתי את גיא. הוא עמד ליד רכב שטח שחור, מדבר בטלפון, ומאחוריו — עגלת הובלה עם שני ארגזים ארוכים, מכוסים ביריעת פלסטיק כהה, בגודל שמזכיר יותר מדי ארונות קבורה מאשר ציוד מלון.
לא צעקתי. פשוט נכנסתי לחדר, נעלתי את הדלת למרפסת, והתיישבתי על הקצה של המיטה. רמי התעורר. "מה קרה?" שאלתי אותו בשקט אם הוא יודע במה בדיוק עוסקת החברה שגיא עובד בה. הוא לא ידע לענות ברור. אז ידעתי שגם הוא לא בטוח.
בבוקר השלישי, יום רביעי, קמנו מוקדם, ארזנו בשקט את המזוודות, ואמרתי לרמי שאני רוצה לראות את החוף לפני שנעזוב — תירוץ. במקום זה הלכנו ברגל, לא ברכב, לתחנת המשטרה המרכזית באילת, ברחוב יוטבתה, קרוב לטרמינל האוטובוסים. סיפרתי לשוטרת שם, בשם מיכל בוגנים, כל מה שראיתי. היא לא זלזלה. היא כתבה כל פרט — שם המלון, שם גיא, מספר החדר, השעה, תיאור הרכב.
מה שגילינו אחר כך, דרך מיכל וגם דרך עורך דין שרמי הכיר מהצבא, זעזע אותנו. המלון בכלל לא היה רשום כעסק פעיל. הרישיון שהוגש לעירייה היה על שם חברה שקורסת, וגיא לא היה "אחיין רחוק" תמים — הוא היה מעורב בפרשת הלבנת הון והברחת סחורה גנובה מנמל אילת, כשה"אורחים" בפועל שימשו כיסוי: זוגות תמימים ממלאים את הלובי, נותנים למלון מראה חוקי, בזמן שבחניה מתבצעת ההעברה האמיתית. שלושת אלפים ומאתיים השקלים שהובטחו לנו מעולם לא הועברו לחשבון.
התיק נפתח, המלון נסגר בצו זמני תוך שבועיים, וגיא נעצר בנתב"ג כשניסה לעזוב את הארץ. רמי לא דיבר איתו מאז. בישיבה המשפחתית הבאה, כשאמו של גיא שאלה אם רמי יכול "לעזור לו עם עורך דין טוב," רמי פשוט אמר: "לא." בלי הסבר נוסף.
אבל מה שאני עשיתי, זה מה שבאמת שינה לי משהו. יומיים אחרי שחזרנו, ישבתי מול המחשב בסלון, פתחתי את חשבון הבנק שלנו בהבנק הבינלאומי, וביטלתי את ההרשאה שנתנו לגיא לפני שנתיים לנהל עבורנו תיק השקעות קטן — שלושים ואחד אלף שקל שהוא "השקיע" בשמנו ב"חברת נדל"ן מבטיחה". הוצאתי את התיק הפיזי, עם כל הניירת, מהמגירה במשרד, ושלחתי אותו בדואר רשום לעורך הדין של רמי, עם בקשה לבדוק כל שקל.
התברר שמתוך שלושים ואחד אלף השקלים, רק תשעה עשר עדיין קיימים. השאר "התאדה" בהוצאות ניהול לא מוסברות. הגשנו תביעה אזרחית נגדו במקביל לתיק הפלילי.
היום, כשאני נוסעת לעבודה בקריית גת ועוברת ליד לוח מודעות עם פרסומת לחבילת נופש באילת, אני לא מרגישה שום פיתוי. אני חושבת על העגלה ההיא בחניה, על היריעה הכהה, ועל זה שאני חתמתי על ניירת שנתנה לחברה שלי סיבה להיות שם. הטלפון שלי היה במגירה במכונית, בדיוק כמו שהם רצו. בפעם הבאה הוא נשאר בכיס.
