רחל פרץ עמדה בפתח המאפייה שלה ברמת גן כבר עשרים ושלוש שנים, אבל את הילדה הזאת היא לא ראתה קודם. יום חמישי, חמש וחצי בערב, הרחוב הראשי הומה, וריח של חלה טרייה עולה מהתנור. הילדה עמדה ליד הדלת ממש, לא נכנסת, רק מסתכלת פנימה על המדף של המאפים — עוגיות שקדים, רוגלך שוקולד, חייוך של בצק מתוק — ואז הורידה את העיניים לרצפה כאילו חיפשה שם משהו שנפל.
רחל ניגשה אליה. שאלה בעברית, ואז בערבית, מה היא צריכה. הילדה משכה בכתפיה. רחל שאלה אם היא רעבה. הילדה הסתכלה על הקופסה של הרוגלך, ועל השלט עם המחיר, ואמרה שאין לה כסף. רחל סגרה את הדלת כדי שהרעש של הרחוב לא ייכנס, לקחה קופסה לבנה, הניחה בה שמונה רוגלך שוקולד חמים, סגרה אותה עם סרט דביק, והושיטה לילדה.
תני בבית, אמרה רחל. שיהיה לכם ערב טוב.
הילדה לקחה את הקופסה בשתי ידיים. היא לא אמרה תודה — רק הביטה ברחל רגע ארוך, כמו מישהי שמנסה לשנן תווי פנים, ואז יצאה לרחוב ופנתה שמאלה, לכיוון התחנה המרכזית הישנה. רחל חזרה פנימה, שטפה ידיים, ולפני שהדלת נסגרה ראתה אותה חוצה את הכביש, כמעט רצה, הקופסה הלבנה צמודה לחזה.
רחל עשתה דבר שלא עשתה מעולם מאז שפתחה את המקום. היא קראה לעובד שלה, יוסי, שתשמור על הקופה, הורידה את הסינר, ויצאה אחריה.
הרחוב היה עמוס. אוטובוס קו 63 נצמד לתחנה, מישהו צפר, ריח של שמן טיגון עלה מדוכן הפלאפל בפינה. רחל עקבה מרחוק, שומרת על מרחק של כמה עשרות מטרים. הילדה פנתה לסמטה צרה, עברה ליד מספרה עם שלט כחול דהוי, ירדה במדרגות ליד מכולת, והמשיכה לבניין ישן בקצה השכונה. הקירות היו מצוירים בגרפיטי דהוי, בכניסה לבניין היה ריח של אקונומיקה וחתולים.
הילדה נכנסה פנימה. רחל חיכתה בחוץ, ליד עץ פיקוס שענפיו נגעו בגדר התיל של חצר סמוכה. החלון של דירת הקרקע היה פתוח, והווילון — וילון בד דק, בצבע בז' — זז קלות ברוח. רחל ניגשה ברוח, נעמדה ליד הקיר, והקשיבה.
— נור, הבאת? קול של אישה מבוגרת, צרוד ועייף.
— כן, סבתא.
רחל שמעה פתיחה של קופסה. רגע של שקט. ואז קול הילדה, נור:
— קחו קודם. יש גם לילדים.
קול של ילד קטן: — מה זה?
— רוגלך. מהמאפייה הגדולה ליד הכביש.
שקט. ואז הקול של הסבתא, בערבית עכשיו: — ואת? גם את רוצה.
רחל נשענה על הקיר. היד שלה מצאה את שפת החלון, והאצבעות נצמדו לאבן הקרה של הבניין.
— אני כבר אכלתי, אמרה נור. בבית הספר.
זה היה שקר. רחל ידעה את זה בדיוק כפי שהיא ידעה מתי הבצק תפח מספיק. הילדה לא אכלה בבית הספר. הילדה עמדה ליד המאפייה עם בטן ריקה ועיניים רעבות ונתנה למשפחה שלה את כל מה שהיה לה. רחל שמעה את הסבתא לועסת. שמעה את הילדים מדברים בפה מלא. שמעה את נור אומרת — אין בעיה, באמת, אני לא רעבה.
היא עמדה שם אולי עשר דקות. הרחוב נעשה חשוך יותר, אור צהבהב נדלק בחדר, וצלליות נעות על הווילון. רחל חשבה על הקופסה הלבנה. חשבה על המחיר. שמונה רוגלך — ארבעים שקלים. ואז הפסיקה לחשוב על זה.
משהו אחז בה עמוק, במקום שקשה היה לה לתת לו שם. היא רצתה להיכנס, לדפוק בדלת, להגיד: הילדה שלכן לא אכלה, היא שיקרה לכן, תסתכלו עליה. אבל זה לא היה תפקידה. זה לא מה שביקשו ממנה. היא עשתה מה שעשתה — נתנה קופסה. עכשיו הילדה עשתה מה שהיא עשתה — ויתרה עליה.
רחל חזרה למאפייה. יוסי שאל אם הכול בסדר. היא אמרה שכן, הדליקה את התנור בשביל המנה הבאה, והוציאה מהמגירה מעטפה כחולה. על המעטפה כתבה את מספר הטלפון של המאפייה. מתחתיו כתבה שורה אחת: לכל ימות השבוע, עד שתגדלו.
למחרת חזרה לשכונה. מצאה את הדירה בקלות — אותה דלת חומה, אותו עץ פיקוס, אותו וילון בז'. דפקה פעמיים. הילדים פתחו. מאחוריהם עמדה הסבתא, נשענת על מקל הליכה, ועל ידה נור. רחל הוציאה מהתיק קופסה חדשה, מלאה לחם וחלות ורוגלך, והניחה אותה על הרצפה ליד הדלת.
— כל יום שישי, היא אמרה. מישהו יביא לכם. מהמאפייה. מחיר כבר שולם.
הסבתא הסתכלה עליה, ואז על נור, ואז חזרה אליה. שאלה למה. רחל לא ידעה מה לענות. אז היא אמרה את האמת:
— כי הילדה שלכן לימדה אותי מה זה לתת בלי לקחת כלום בחזרה.
נור עמדה דום. על פניה היה בלבול, ואז אימה קטנה, כמו ילדה שנתפסה בשקר. רחל חייכה אליה. נור הורידה את הראש.
רחל לא נכנסה. היא לא רצתה טקס. היא ירדה במדרגות, יצאה לרחוב, והוציאה את הטלפון. חייגה למספר של עמותת הסיוע — "יד ביד" — וקבעה איתם סידור: כל שבוע, קופסה, דלק, אספקה. היא הציעה מאתיים שקלים בשבוע, עבור תרומה קבועה, והם הסכימו. היא שמעה את הנציגה בצד השני מקלידה, והקשיבה לצליל.
כשחזרה למאפייה, ראתה על דלפק הקבלה את הקופסה הלבנה מהערב הקודם. נור החזירה אותה. על הקופסה היה פתק, כתוב בעפרון, בכתב יד של ילד:
אין לי כסף לשלם, אבל אני אחזיר כשאוכל.
רחל לקחה את הפתק, קיפלה אותו פעמיים, והכניסה למגירת הקופה, מתחת למגש השקלים. היא לא הצליחה לזרוק אותו. הוא נשאר שם, קטן וצהוב, בין העט למחשבון, כמו קבלה על משהו שאי אפשר היה לחשב.
