שלוש שנים אני חי בלי עבר. זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע. אתה מתעורר בבוקר, יש קפה, יש עבודה, יש מישהי שאוהבת אותך וילדה קטנה שצועקת "אבא" וקופצת עליך. מה עוד צריך? נכון, מדי פעם יש חלומות. תמיד אותו חלום: גלים גבוהים, מלח על הפנים, וקול אישה קורא בשם שאני לא מצליח להבין. אבל בבוקר זה עובר. ליאת שמה לי כוס מים על השידה, שירה מציירת לי שמש על היד. החיים האמיתיים חזקים יותר מכל חלום.
עד אותו יום שלישי על החוף.
אני מדריך גלישה בחוף סירונית בנתניה. זה החוף שלי עכשיו. בבוקר אני מלמד תיירים לעמוד על הגלשן, בצהריים אני אוכל פלאפל עם חומוס במזנון של יוסי, בערב אני חוזר הביתה לדירה קטנה ברחוב הרצל, ליד הסופרמרקט. ליאת עובדת כאחות בבית החולים לניאדו. שירה בת חמש, הולכת לגן "שקמה" ליד הכיכר. אנחנו משפחה רגילה לגמרי. לפעמים אני שוכח ששלוש שנים לפני כן לא ידעתי אפילו איך קוראים לי.
מצאו אותי על החוף באשקלון. בלי דרכון, בלי טלפון, בלי זיכרון. כלום. אפס. בבית החולים קראו לי "איתן" כי זה היה השם על השעון הישן שהיה על היד שלי — שעון זול עם חריטה דהויה. אחרי חודשיים של שיקום ליאת נכנסה לחדר עם טפסים ואמרה: "אתה נראה כמו איתן." אז נשארתי איתן. היא לא ניסתה להציל אותי. היא פשוט הייתה שם, עם כוס תה ועם סיפורים על היום שלה. שירה הייתה אז בת שנתיים. היא קראה לי "אבא" לפני שאני הספקתי להבין מה זה אומר להיות אבא.
באותו יום שלישי, בסביבות ארבע אחר הצהריים, שירה ואני בנינו ארמון חול. ליאת עוד הייתה במשמרת. הים היה שקט, המים שקופים כמו זכוכית. שירה צחקה, ואני הרמתי אותה והסתובבתי איתה. בדיוק אז שמעתי צעקה.
"דניאל!"
זה לא היה קריאה רגילה. זה היה קול שנשבר באמצע, כמו מישהי שניסתה לצעוק ובכתה בו זמנית. הסתובבתי. אישה עמדה חמישים מטר מאיתנו, יחפה, עם טלפון ביד. היא הייתה רזה מדי, עם שיער כהה אסוף ברישול. היא רצה אליי, מועדת בחול.
"דניאל! זה אתה!"
חייכתי בנימוס. "סליחה, את כנראה מתבלבלת. קוראים לי איתן."
היא עצרה שני צעדים ממני. הנשימות שלה היו מהירות. היא הרימה את הטלפון, והמסך הראה תמונה של חתונה. אני עומד שם, צעיר יותר, עם חיוך ענק, והיא לידי בשמלה לבנה. לרגע הרגשתי סחרחורת. הפנים שלי בתמונה, אין ספק. אבל זה הכול.
"אני לא מכיר את התמונה הזאת," אמרתי. "אני לא זוכר אותה."
היא נשמה עמוק. "אתה דניאל. בעלי. נעלמת לפני שלוש שנים. חיפשו אותך שבועות. מצאו רק חתיכות מהסירה שלך."
שירה משכה לי בחולצה. "אבא, בואי נסיים את הארמון."
גם אני רציתי לסיים את הארמון. לא רציתי את השיחה הזאת. אבל האישה עמדה מולי, והעיניים שלה היו כמו ים סוער. לא יכולתי פשוט להסתובב.
בדיוק אז ליאת הגיעה בריצה. היא ראתה אותי ואת האישה, והיא מיד הבינה שמשהו לא בסדר. היא לקחה את שירה, והאישה — נועה, כך היא הציגה את עצמה — התחילה לבכות. לא בכי רגיל. בכי של שלוש שנים של אבל.
ליאת ביקשה ממני לקחת את שירה הביתה, והיא נשארה עם נועה על החוף. אחרי שעה היא חזרה הביתה, פניה רציניות.
"היא מספרת שאתה בעלה שנעלם בלב ים," אמרה ליאת. "שלוש שנים היא חיכתה. אף אחד לא האמין שאתה חי."
"אני לא זוכר שום דבר," אמרתי. "כלום."
"אני יודעת." ליאת ישבה לידי על הספה. "אבל אולי כדאי שתשמע אותה. לא בגללה. בגללך. אולי יש שם משהו שיפתח לך את הראש."
הסתכלתי עליה. היא הייתה רגועה. לא מפוחדת. "את לא מפחדת?"
"ממה? שתזכור ותעזוב? איתן, אתה לא זוכר כלום. אם תזכור, תזכור. אבל בינתיים אתה כאן, ואתה בוחר כאן. אז לפחות תן לה את הכבוד להסביר."
למחרת נפגשנו בבית קפה על הטיילת בנתניה. נועה הביאה אלבום תמונות. דפדפנו בו יחד. תמונות שלנו צעירים, מטיילים, צוחקים. תמונת בית קטן עם גינה. תמונה של סירה לבנה.
"זאת הסירה שלך," אמרה נועה. "קראת לה 'רוח ים'. הפלגנו כל סוף שבוע."
היא סיפרה לי על התוכניות שלנו לפתוח בית קפה על חוף הים. על החיסכון המשותף. על ההריון.
"הייתי בהריון," היא אמרה, והקול שלה ירד. "אחרי שנעלמת… איבדתי את התינוק."
המילה "איבדתי" נפלה עליי כמו אבן. לא הרגשתי שום זיכרון, אבל הרגשתי כאב. כאב של מישהו שאיבד הכול, ואני — בתמונה ההיא — הייתי הסיבה.
"אני מצטער," אמרתי. "אני באמת מצטער."
"אתה לא אשם," היא לחשה. "לא בחרת להיעלם."
היא צדקה. לא בחרתי. אבל גם לא בחרתי לחזור. ישבתי מול האישה הזאת, שהייתה אשתי לפני שלוש שנים, והרגשתי רק דבר אחד: אני לא מכיר אותה. זה כמו לקרוא ספר על מישהו אחר שיש לו את הפנים שלי.
"נועה," אמרתי, "אני לא דניאל. אני לא יודע מי זה דניאל. הבן אדם הזה חי, אולי, בתוך הזיכרון שלך. אבל בתוכי אין שום דבר. הריק הזה לא מתמלא מהתמונות."
היא הנהנה באיטיות. "אני יודעת. ליאת סיפרה לי על האמנזיה. אבל רציתי שתראה. רציתי שתדע שהיית אהוב. באמת אהוב."
ישבנו עוד רבע שעה. היא שאלה על ליאת ועל שירה. היא חייכה כשסיפרתי על שירה. זה היה מוזר. שתי נשים, שתי תקופות חיים, ואותי באמצע, בלי שום דרך לחבר ביניהן.
כשקמה ללכת, היא נתנה לי פתק קטן. "אם אי פעם תיזכר, או אם תרצה לדעת עוד, זה המספר שלי."
לקחתי את הפתק. שמתי אותו בכיס החולצה.
בדרך הביתה הלכתי לאורך החוף. הגלים התנפצו על החול, אותו חוף שבו לימדתי ילדים לעמוד על גלשן. אותו חוף שבו בניתי ארמונות עם שירה. אותו חוף שבו אישה בשם נועה אמרה לי שהייתי דניאל.
נכנסתי הביתה. ליאת שיחקה עם שירה על הרצפה. הן צחקו. נועה שלחה לי הודעה עם כל התמונות מהאלבום. 58 תמונות. ועוד 23 הודעות. כל מילה בהן הייתה כמו גל שהתרסק עלי.
התיישבתי על הספה. לקחתי את הטלפון. פתחתי את השיחה עם נועה. לחצתי על "מחק שיחה". עלה חלון: "האם אתה בטוח? פעולה זו אינה ניתנת לביטול."
היססתי שנייה. לא בגלל הזיכרונות. בגלל נועה. היא לא עשתה שום דבר רע. היא רק חיפשה את בעלה. אבל אני לא בעלה. לא עכשיו. אולי אף פעם לא אהיה.
לחצתי "כן".
המסך התרוקן. 58 תמונות, 23 הודעות, וכל מה שהיא ניסתה להחזיר אליי — נעלם. אחר כך נכנסתי להגדרות וחסמתי את המספר שלה.
קמתי. ניגשתי למרפסת. למטה, בחצר, ליאת ונועה? לא, ליאת ושירה שיחקו עם כדור. שירה צחקה, וליאת הרימה אותה באוויר. בדיוק כמו שאני עשיתי אתמול על החוף.
חייכתי. לא בגלל שהכול בסדר. בגלל שהכול כאן. החיים שלי, המשפחה שלי, הבחירות שלי. נכון, יש לי עבר שאני לא זוכר. יש אישה ששילמה מחיר כבד על כך שאני חי. אבל אני לא יכול להחזיר לה את הדניאל שהיא איבדה. הדניאל הזה מת בים הפתוח. אני איתן. אני בוחר להיות איתן.
ליאת קראה לי מלמטה: "בוא נשחק!"
ירדתי במדרגות. לפני שנסגרה הדלת, שמתי יד בכיס החולצה. הפתק של נועה עוד היה שם. הוצאתי אותו. קרעתי אותו לשניים, לארבעה, לשמונה. זרקתי את החתיכות לפח האשפה בפינת החצר.
אחר כך רצתי אליהן. שירה צעקה "אבא!" וקפצה עליי. תפסתי אותה, הסתובבתי, והיא צחקה כל כך חזק ששכחתי את רחש הגלים.
