גשם דק וקר הצליף בחלונות הלובי של מלון "ארמון הים" בתל אביב. רותי גל, אישה כפופה במעיל צמר דהוי, דחפה את דלת הזכוכית המסתובבת ונכנסה פנימה. טיפות מים זלגו משערה האפור אל רצפת השיש הממורקת. אורחים שעישנו על הספות הרימו מבטים, אבל היא לא השפילה את עיניה. היא ניגשה ישר אל דלפק הקבלה, שלפה מתיק בד מפתח פליז מושחר, והניחה אותו על המשטח.
נתי לוי, מנהל הערב, הוריד את משקפיו וסקר את השרוול המוטלא שנגע בדלפק. "גברת, תחנת הרכבת עם דרי הרחוב — זה בקצה הרחוב. תוכלי להסתובב."
פלמ ידה נותרה צמודה למפתח.
"אני רק מבקשת את חדר 412," אמרה.
נתי פלט צחוק שנשמע היטב בלובי. "יופי. וכמה תשלמי? במטבעות של יורו-שיק?"
ליד המסוף, הפקידה ענבל חדלה להקליד. מבטה ננעץ במספר שהוטבע בפליז. "אדון… החדר הזה אטום. הוא אפילו לא מופיע במערכת. אני עובדת פה שנה וחצי ואף אחד לא הזכיר אותו."
חיוכו של נתי התכווץ. קומה רביעית נגמרה רשמית בדלת 411. כל מנהל שירש את התפקיד קיבל את אותה הנחיה: לעולם אל תנפיק מפתח ל-412, לעולם אל תפתח את הדלת, לעולם אל תדון בסיבה.
"החדר הזה שייך לבעלים עכשיו," אמר בנימה חדה. "אז קחי את המפתח שלך, ולכי."
האישה הרימה אליו את עיניה, לראשונה. "הוא שייך לי."
בדיוק אז חרקה דלת הכניסה. אישה בחליפת פשתן כחולה מיהרה פנימה, מלווה בשני עורכי דין ובתיק מסמכים חסין אש צמוד לחזה.
"אמא, מצאתי." נועה, בתה, הניחה את התיק על הדלפק ופתחה אותו בידיים רועדות. בפנים נח שטר המכר המקורי של המלון, ניר צהבהב שסימני קיפול חרוטים בו. מתחת לשם החברה עמדה חתימתה של רותי, ומעליה סעיף תנאי בכתב יד: "החדר 412 ותכולתו המלאה יישארו בחזקתה של גב' רותי גל כל ימי חייה."
נתי תפס את שפופרת הטלפון. אבל ענבל אחזה בפרק ידו בחוזקה. על צג המחשב שלה הבהב אור אדום. מישהו, בקומה העליונה, בדיוק פתח את דלת 412.
שתיקה תפסה את כולם. נתי ניתק את המבט מהצג, פניו חיוורות. "מישהו ניסה לפרוץ," לחשה ענבל, מצביעה על סמל האזעקה.
רותי לא חיכתה. היא לקחה את המפתח מהדלפק והחלה ללכת, צעדיה איטיים אך חדים, לעבר המעלית. נועה ועורכי הדין אחריה. נתי מיהר להצטרף, מזיע, טומן בארנקו מכתבי פיטורין עתידיים.
תא המעלית היה קטן, ריח של חומר ניקוי לימוני מילא אותו. נתי עמד בפינה, מנסה להצדיק את עצמו. "תקשיבו, אני רק עובד פה. קיבלתי הנחיות. את מי זה מעניין מה היה לפני חמישים שנה—"
"תשתוק," אמרה נועה.
הדלת נפתחה לקומה רביעית. המסדרון היה חשוך למחצה, נורות החירום העלו אור צהבהב. בסופו ניצבה דלת 412, מעט פתוחה, וקול חריקת מתכת בוקע מתוכה.
הם התקרבו. רותי דחפה את הדלת בעדינות. החדר התגלה — מיטה מסותתת מעץ, וילונות אבק, ועל הקיר, מאחורי תמונת שמן שנדחקה הצידה, כספת ברזל כבדה. גבר בחליפת משי יקרה עמד שם, המום. לידו טכנאי עם דיסק חיתוך עדיין תלוי בידו.
"אדון אלקיים?" פלט נתי, כמעט בגמגום.
עמי אלקיים, הבעלים הנוכחי של המלון, האדים. "מה אתם עושים פה? זאת כניסה בלתי חוקית, אתם תשלמו על—"
רותי התעלמה ממנו. היא ניגשה לכספת, החדירה את מפתח הפליז, וסובבה. הדלת נפתחה ברשרוש. בתוך הכספת מונחת קופסת עץ קטנה, ועליה חריטה: 1962.
"תגיד תודה שאנחנו לא מזמנים משטרה," אמרה נועה, מניפה את שטר המכר לעיני אלקיים. "הסעיף תקף. את הכספת הזאת ניסית לפרוץ בלי צו ובלי זכות."
אלקיים בהה במסמך, לסתו מתהדקת. הוא סימן לטכנאי, חטף את מעילו, ופנה לצאת. בפתח עצר, לרגע, כאילו רצה לומר משהו, אבל המבט של רותי הכריח אותו להמשיך. צעדיו הלכו ונמוגו במסדרון.
נתי נותר לעמוד, מגוחך. הוא לחץ על צווארונו, לא יודע איפה לקבור את עצמו. "שמעי, אני… אז—"
"לך," אמרה רותי, בלי להביט בו.
הדלת נסגרה. נועה ועורכי הדין נשארו במסדרון, ממתינים. רותי התיישבה על קצה המיטה, החלוד מעט, ופתחה את הקופסה. בפנים נחו מכתבים מצהיבים קשורים בסרט כחול, טבעת אירוסין דקה, וצילום ישן של זוג צעיר — רותי ואדם שלא שב מן המילואים, מחבקים על המרפסת של אותו החדר.
היא לא בכתה. היא פשוט ליטפה את התמונה באגודלה, סגרה את הקופסה, והכניסה אותה לתיק הבד. מבטה נדד אל הגשם שמחוץ לחלון, שכעת הלך ופסק.
דקות ספורות לאחר מכן היא קמה, סידרה את צווארון מעילה, ויצאה. במעלית היא עמדה זקוף, מחזיקה בתיק כאילו לא שוקל כלום. כשצעדה בלובי, אורחים שוב הסתובבו, אבל הפעם איש לא הפריע. ענבל חייכה אליה חיוך קטן מאחורי הדלפק.
רותי גל יצאה אל הרחוב הרטוב. בתיק הישן, בצמוד לקופסת העץ, נח עכשיו מפתח פליז מושחר, שעליו המספר 412.
