אני מלצרית באולם אירועים בבנייני האומה בירושלים כבר שבע שנים, ועם הזמן למדתי דבר אחד: אם רוצים לדעת מי באמת שולט במשפחה – לא מסתכלים על מי יושב בראש השולחן. מסתכלים על מי מזיזים מהשולחן.
באותו ערב עבדתי באירוע פרטי גדול, חגיגת "בית פתוח" של משפחת אלמליח – כאלף מטר של אולם עם נברשות, פרחי חרצית לבנים על כל שולחן, ותזמורת קלה שניגנה שירי ים תיכוני. בעל הבית, מר יעקב אלמליח, קנה לפני חצי שנה וילה ברמת השרון וחגג את זה בגדול – כמעט מאתיים וחמישים מוזמנים, קרובים, שותפים עסקיים, כולם מרימים כוסות "לכבוד המשפחה שחוזרת לגדולה".
אני עבדתי בקטע הצפוני של האולם, קרוב לשולחן שבו ישבה אשתו של יעקב, גברת שולה, עם שתי הבנות שלהם – נועה בת התשע ותמר בת השש. שולחן קטן, רחוק מהבמה, ליד דלת המטבח. שמתי לב לזה כבר בהתחלה. במקום כזה, אם שמים אותך ליד המטבח – זה לא במקרה.
החמות, גברת רחל, אמו של יעקב, עברה בין השולחנות בשמלת תכלת ותכשיטי אבן ירח, ובירכה כל אורח בשמו. כשהגיעה לשולחן של הנכדות שלה, היא עצרה. הסתכלה על הצלחות – דג פילה עם רוטב לימון, אורז, סלט ירוק – ופשוט הרימה אותן. שתיהן. בלי לשאול, בלי להסביר.
"האוכל הטוב הזה לא בשביל ילדות שלא ימשיכו את השם המשפחתי," היא אמרה. לא צעקה. אמרה את זה בקול רגוע, כמעט חם, כמו שמסבירים לילד למה אסור לגעת בתנור.
תמר, הקטנה, הסתכלה על החתיכת דג שנשארה על המזלג רגע לפני שהוציאו לה את הצלחת, ולא הבינה מה קורה. נועה, הגדולה יותר, פשוט קפאה. לא בכתה. זה מה שתפס אותי – ילדה בת תשע, בבית מלא אנשים, ולא בכתה. רק חיכתה, כאילו למדה כבר שבוכים רק כשזה עוזר.
אני עמדתי עם מגש משקאות בידיים ולא זזתי. זה לא התפקיד שלי להתערב – אני יודעת את זה, למדתי את זה מהיום הראשון בעבודה הזאת. אבל היד שלי נעצרה על המגש, ולא המשכתי לשולחן הבא כמו שהייתי צריכה.
גברת רחל החליפה את הצלחות הבנות בקערת פלסטיק אחת, מהמטבח, עם שאריות אורז שנדבק, חסה קמלה וקצת רוטב שנשפך על השולחן. הרוטב האדום ניתז על החולצה הצהובה של תמר. אף אחד מהקרובים לא אמר מילה. דודה אחת הורידה מבט למסך הטלפון. בן דוד אחד התחיל פתאום להתעניין מאוד בתפריט.
שולה, האם, קמה. לקחה מפית בד מהשולחן וניגבה בעדינות את הלחי של תמר, אחר כך את הכתם על החולצה, בלי למהר, כאילו הייתה לבד בחדר עם הבנות שלה. שמתי לב שהיא לא הביטה לעבר הבמה אפילו פעם אחת, למרות שכל האולם הביט לשם.
יעקב ישב שם, בראש השולחן המרכזי, עם כוס יין אדום ביד, צוחק עם השותפים שלו. מישהו בטח סיפר לו מה קרה, כי הוא הרים את הכוס לעברם וקרא, מספיק חזק שכולם ישמעו:
"שולה, מספיק עם הדרמות! תני לאמא שלי לנהל את זה כמו שהיא יודעת. תני לי ליהנות מהערב שלי, בבקשה."
הערב שלי. לא "הבנות שלנו". לא "אמא הגזימה". שום דבר.
שולה קמה, לקחה את תמר על הידיים, אחזה ביד של נועה, והלכה לכיוון היציאה. לא רצה. לא צעקה. פשוט הלכה, בקצב של מישהי שכבר החליטה משהו הרבה לפני שהערב הזה התחיל.
עברתי לידה במסדרון שמוביל לחניה, כי הייתי צריכה להביא עוד קרח מהמטבח החיצוני. שמעתי אותה עוצרת רגע ליד השער, כשנועה משכה לה בשרוול ושאלה, בקול נמוך שכמעט לא שמעתי:
"אמא… אבא מתבייש בנו?"
שולה לא ענתה מיד. היא רק הידקה את האחיזה על היד הקטנה, ואמרתי לעצמי – זו לא אישה שהולכת לבכות בבית הרכב. זו אישה שהולכת לעשות משהו.
לא ידעתי אז מה בדיוק. גיליתי את זה רק כעבור חודשיים, כששולה חזרה לאולם – הפעם לא כאורחת, אלא כי היא הזמינה אולם קטן יותר, באותו מתחם, לאירוע עסקי. עברתי לידה, והיא זיהתה אותי, ואמרה תודה על אותו ערב, על זה שהבאתי מים לבנות בלי שאף אחד ביקש.
שם נודע לי מה באמת קרה. מתברר ששולה היא לא "הבחורה מהעיירה שהתמזל מזלה", כמו שגברת רחל נהגה לתאר אותה בפני כל המשפחה. שולה הייתה הבעלים והמייסדת של חברת "אופק נדל"ן ובנייה", עם פרויקטים בתל אביב, בחיפה ובבאר שבע. יעקב עצמו היה חתום, אישית, על שטר חוב על סך תשע מאות אלף שקל, כלפי החברה שלה – הלוואה שנתנה לו כדי לקנות את הווילה ברמת השרון, אותה וילה שבה חגגו באותו ערב.
שבועיים אחרי המסיבה שולה פנתה לעורך דין, הגישה את שטר החוב לביצוע בהוצאה לפועל, ופתחה תיק גירושין באותו שבוע. היא לא חיכתה שיעקב יתנצל. היא לא חיכתה בכלל. פשוט העבירה את הניירת למשרד עורך הדין שלה, שהיה כבר מוכן, כי כפי שהיא אמרה לי – "הכנתי את זה מזמן, רק חיכיתי לרגע שבו אני כבר לא צריכה לשכנע את עצמי שיש טעם לחכות."
היא לא לקחה בית, היא לא לקחה תכשיטים. היא לקחה בחזרה את מה ששלה – את התשע מאות אלף שקל, בתוספת ריבית והצמדה, ואת המשמורת המלאה על נועה ותמר. הווילה נמכרה במכירה כפויה כדי לכסות את החוב, ובסוף גברת רחל – זו שהזיזה צלחות – עמדה מול שער סגור באותה וילה שבה חגגה חצי שנה קודם לכן "את חזרת המשפחה לגדולה".
היום נועה בת שתים עשרה, לומדת בבית ספר ליד רמת גן, ותמר עברה לכיתה א'. פגשתי את שולה עוד פעם אחת, בקניון עזריאלי, עם שתי הבנות, קונה להן גלידה. היא לא סיפרה לי כלום נוסף על יעקב. רק אמרה שהוא מתקשר לפעמים, ושהיא לא תמיד עונה. ומה שאני זוכרת הכי טוב זה לא המשפט הזה – זה שנועה, כשראתה אותי, חייכה וסיפרה לי שהיא עכשיו אוכלת בצלחת שהיא בוחרת בעצמה, כל פעם צבע אחר.
