— מחר הצוות שלי מתחיל להחליף צנרת, יהרסו הכול עד הבטון. אז אני אתארח אצלכם איזה עשרה ימים, מקסימום חודש, — הודיעה מיכל בשעה שגלגלה אל מסדרון הכניסה שלי מזוודה בגודל של מערבל בטון קטן. — החדר אורחים פנוי, נכון?
בעלי, יואב, עמד מעט מאחורי אחותו והתאמץ לפענח את הדוגמה שעל הטפט. הבעת פניו הזכירה עש רוחני שעף בטעות לארון בגדים ועכשיו עושה את עצמו קולב. אותי כבר הציבו בפני עובדה מוגמרת, שגרת חיי נמחצה תחת שופל, ובעלי אפילו לא טרח להעמיד פנים שדיברנו על זה.
— יואב? — הרמתי גבה והבטתי בו.
— נטע, נו, זה כוח עליון, — מלמל והשפיל מבט. — זו משפחה. לא נוכל לזרוק אותה לרחוב.
מיכל כבר שלפה את המגפיים, וזרקה בביטחון את נעליי לפינה. אומרים שביתי הוא מבצרי. אבל בנישואים מגלים לא פעם פרדוקס מכעיס: בזמן שאת עומדת על החומות עם זפת רותחת כדי להגן על המשפחה, בעלך פותח למטה את השער בסתר ומוכר לקרובים כרטיסים לסיור בשטח שלך.
לא עשיתי סצנה במסדרון. בסופו של דבר, צנרת שהתפוצצה היא באמת צרה. אבל כבר ביום השני הצרה החלה לקבל צורה של השתלטות ביתית חצופה.
מיכל כבשה את חדר האמבטיה כאילו התכוננה לעמוד שם במצור: שולי הכיור התכסו בסוללת בקבוקונים שהזכירה בריקדות מימי המהפכה הצרפתית. מי הפנים היקר שלי החל להיעלם בקצב מבהיל. ביום השלישי חזרתי מהעבודה ומצאתי במטבח שלוחה של מעונות סטודנטים. מיכל ישבה סביב השולחן עם שתי חברות. השולחן נראה כמו פומפיי אחרי ההתפרצות: פירורים, צלחות מלוכלכות, כתמי רוטב. גבינת הקשקבל המשובחת שקניתי לאירוע מיוחד נחתכה לפרוסות עקומות וחסרות רחמים.
— הו, נטע, היי! — נופפה גיסתי לעברי. — תראי, השארנו כלים בכיור, תכניסי למדיח, כי אנחנו ממש ממהרות.
היא פרחה משם. הבטתי בהר הפלסטיק והקרמיקה השומני. לא הלכתי לריב. פשוט אספתי את כל הכלים המלוכלכים לקערת פלסטיק והנחתי אותה בדיוק במרכז המיטה המסודרת בחדר האורחים.
בערב, כשצווחת הזעם של מיכל השבה נשמעה, יואב רץ אלי בעיניים פעורות:
— נטע, למה ככה בחריפות? היא אורחת! תחכי עוד קצת, עוד מעט יחליפו את הצנרת.
שתקתי. להצטדק על כך שאני לא מוכנה להיות משרתת חינם לא היה בתכניות.
וביום החמישי התקשרה חמותי. רות היא אישה ישרה כפס רכבת, עם אופי כבד לא פחות. אבל יש לה יתרון עצום אחד: היא לא מסוגלת לסבול שקרים וטפילים.
— נטע'לה, שלום. הדיירת שלי עוד לא טיפסה לך על הראש? — פתחה חמותי ללא הקדמות.
— מחזיקות מעמד, רות. הצנרת, את יודעת. דבר כזה.
בקו השתררה שתיקה כבדה ומבשרת רעות.
— איזו צנרת, נטע? אתמול מיכל פלטה בטעות כשהתרברבה מולי בשכר הדירה. היא השכירה את הדירה שלה לחודש לפועלי בניין שהגיעו לכאן. החליטה לעשות כסף ולהגיע אליכם לחיות על חינם.
התיישבתי לאט על הכיסא.
— ויואב…? — שאלתי בלבד.
— ויואב ידע, — חתכה רות. קולה התמלא מתכת. — ואז הוא התקשר אלי וביקש ממני לא להתערב. ככה אמר: "נטע תקטר ותתרגל, היא ממילא מבשלת לכולם, צלחת מרק יותר, צלחת מרק פחות". הוא ביקש שאשתוק כדי שלא תרימי מהומה. אל תשרתי אותם, נטע. הוא בעצמו הפך אותך לזרה בביתך. תני להם להבין שאישה היא לא אפליקציית מטבח נלווית.
כשהשיחה הסתיימה, לא היו לי דמעות וגם לא רצון לנפץ צלחות. בפנים נוצר ריק צלול וקפוא.
בעלי העמיד פנים שאינו רואה שמישהו מנצל אותי. יופי. אז אני אעמיד פנים שאין לי בעל.
אחרי העבודה קפצתי לחנות. קניתי בדיוק נתח סלמון אחד. אבוקדו אחד. מנת סלט אחת. בבית בישלתי בנחת את ארוחת הערב, שטפתי אחרי מחבת אחת, מזלג אחד, והתיישבתי לאכול.
זמן קצר אחר כך נטרקה דלת הכניסה. יואב צעד למטבח, ומיד אחריו מיכל.
— מממ, איזה ריח! — שפשף בעלי את ידיו. — ומה איתנו לארוחת ערב?
ניגבתי את שפתיי במפית בנחת.
— אין לי מושג, יואב. מה שקנית ובישלת לאחותך, זה מה שתאכלו.
יואב קפא. מיכל נחרה בזעם:
— מה זאת אומרת? לא בישלת לנו? זה ממש לא מכניס אורחים!
הסטתי את מבטי אל גיסתי.
— אורחים, מיכל, מזמינים בעלי הבית. אנשים שמסתננים במרמה לבית של מישהו אחר כדי להשכיר את הדירה שלהם ולאכול בחינם על חשבון מישהו אחר, נקראים אחרת.
מיכל החווירה ונשפה בכעס. יואב הסמיק עמוקות.
— נטע… מה את מתחילה? — ניסה להפעיל שוב את בת היענה הרגילה שלו.
— אני מסיימת, — עניתי בשלווה. — החלטת שאין לך אישה שצריך להתייעץ איתה לפני שהופכים את הבית לאכסניית צדקה. טוב. אני מכבדת את הבחירה שלך. אז עכשיו יש לך אחות, שאתה בעצמך מאכיל, אתה מכבס בשבילה ואתה קונה לה נייר טואלט. הכסף שלי כבר לא יוצא עליכם. נדיבות על חשבון מישהו אחר תמיד נראית יפה, עד שמגישים את החשבון לעצמך.
כל הערב חייכתי קלות כשראיתי איך יואב, מקלל, נאבק במטבח עם עוף קפוא. המאבק הזכיר קרב של גיבור מיתולוגי עם דרקון חלקלק וקפוא, כשנראה היה שהדרקון מנצח.
למחרת מיכל התלוננה לאמה. יואב, שלא שרד את הקיום העצמאי, ניסה גם הוא לגייס את רות כבוררת. הוא התקשר אליה ברמקול בכוונה, מולי, וציפה לתמיכה.
— אמא, נו, תגידי לה! זה לא נורמלי, אנחנו גרים באותו בית, והיא מחביאה מאיתנו אוכל! — ייבב ילד בן ארבעים ושבע.
קולה של חמותי רעם מהרמקול עד שהכוסות במזנון רעדו:
— יואב! הבטחת לאחותך נוחות בידיים של מישהו אחר. הנה הידיים שלך. לך תיצור. נטע היא לא הטבחית שלך ולא המשרתת. ואת, מיכל, או שאת משלמת לאחיך תעריף של מלון, או שאת מתפנה.
התוכנית המבריקה של מיכל קרסה ברעש מחריש. לקנות אוכל בעצמה ולשרת את עצמה התברר כיקר מדי ומעיק. את הדיירים שלה היא לא יכלה לפנות בגלל חוזה, אז נאלצה לשכור לעצמה סטודיו לפי לילה. בסופו של דבר, כמעט כל הרווח מהשכרת הדירה שלה הלך על דיור ומזון של אחרים. התרמית לא רק נסגרה — היא טרפה את עצמה.
למחרת בבוקר, מרעימה בגלגלי המזוודה-מערבל, גיסתי נטשה את הדירה.
כשהדלת נסגרה מאחורי אחותו, יואב נשם לרווחה. הוא ניגש אלי, הניח על כתפי יד נינוחה וחייך:
— טוב, ברוך השם, היא נסעה. שלום? מה יש לנו לארוחת ערב היום?
הרמתי בזהירות, עם שתי אצבעות, את ידו מכתפי.
— לארוחת ערב יש לך את מה שתבשל לעצמך, — אמרתי בטון שטוח. שלפתי מהתיק דף שהכנתי מראש, והנחתי אותו מולו. — פה מפורטים המצרכים שבהם השתמשתם, עלות מי הפנים שהתקלקלו, וחלקך בהוצאות הבית הנוספות. אני לא מתכוונת לחשב כל ליטר מים. מה שחשוב לי הוא לא האגורה, אלא העובדה שהבטחת את העבודה שלי ואת הכסף שלי בלי הסכמתי.
יואב נרתע לאחור, פניו התארכו.
— נטע… את רצינית? היא הלכה! אנחנו משפחה!
— משפחה, יואב, זה כששומרים זה על זה, לא כשמוכרים את הנוחות של האישה כדי להיראות אח טוב, — חרצתי כל מילה. — עד שתעביר לי את הסכום הזה מהכרטיס שלך, ועד שתוכיח במעשים שאתה יודע להיות שותף, אנחנו חיים כמו שכנים. תקציב נפרד. גם המדפים במקרר נפרדים.
— את צוחקת עלי! — התפוצץ. הוא קלט שדרך חזרה אל חוסר האחריות הנעים לא קיימת. — איזה שטויות! בגלל שטויות!
הבטתי לו ישר בעיניים. בשלווה. בלי כעס, בלי עלבון. רק עם מודעות צוננת לכללים החדשים.
— אתה העמדת פנים ששום דבר לא קורה כשניסו לנצל אותי. אני פשוט הפסקתי לראות בך בעל. תתרגל. שכנים לא רבים, יואב. שכנים פשוט שולחים חשבון.
הסתובבתי והלכתי לחדר שלי, מותירה אותו עומד במרכז המטבח. הוא בהה בדף המספרים, והכתפיים השמוטות סיפרו הכול: סוף סוף זה חלחל.
ההעברה הגיעה עוד באותו ערב. אבל יואב לא הפך אוטומטית לבעל. בשבועות הבאים הוא ישן בחדר האורחים, קנה לעצמו אוכל, בישל ופינה אחריו. ולפני שהציע למישהו להיכנס ולו לחמש דקות — שאל אותי. בפעם הראשונה לא מן השפה ולחוץ, אלא משום שהבין סוף סוף: הסכמתה של אישה איננה חתימה דקורטיבית מתחת להחלטה שכבר התקבלה.
את תפקיד הבעל אפשר לאבד לא רק בגלל בגידה. לפעמים די בשתיקה.
