אני זוכרת בדיוק את הרגע שבו הבנתי מה קרה. ישבתי במרפאת "כללית" ברחוב ויצמן בנתניה, מחכה לתור, כשהטלפון שלי רטט. הודעה מהבנק. "העברה יוצאת: 180,000 שקל". ואני לא העברתי כלום.
קוראים לי מירי שגב, בת חמישים ושתיים, ויש לי – היה לי – מוסך קטן ברחוב הרצל, ליד הכיכר עם המזרקה שכבר שנתיים לא עובדת. ירשתי אותו מבעלי המנוח, יוסי, שמת לפני שמונה שנים מהתקף לב, ממש ליד המנוף ההידראולי, עם מפתח ברגים ביד. אחרי שהוא הלך אני המשכתי לנהל את המקום, למרות שכולם אמרו לי "מירי, תמכרי, אישה לא צריכה מוסך". לא מכרתי. שכרתי מנהל, בן שלי, איתן, בן עשרים ושמונה, שלמד הנדסת רכב בטכניון ורצה "לחדש את המקום, אמא, תני לי הזדמנות".
נתתי לו הזדמנות. נתתי לו יותר מדי.
לפני שנה וחצי חתמתי לו על ייפוי כוח כללי – כדי שיוכל לנהל את החשבונות, לשלם לספקים, לחתום מול משרד התחבורה בלי שאני אצטרך לרדת כל פעם מהבית בבת ים לנתניה. סמכתי עליו. הוא הבן שלי. ישבנו על זה ליד שולחן המטבח, עם קנקן קפה שהתקרר בלי שנגענו בו, ואמרתי לו "תעשה מה שצריך, איתן, אני סומכת עליך".
מה שהוא עשה, גיליתי רק באותו יום שני בקליניקה, זה שהוא העביר את הבעלות על המוסך – על השם, על הרישיון העסקי, על חשבון הבנק העסקי – לחברה חדשה שהוא רשם על שמו לבד. "אחזקות איתן שגב בע"מ". בלי לספר לי מילה.
חזרתי הביתה מהמרפאה בלי לחכות לתור. נסעתי ישר למוסך. עמדתי מול השלט – "מוסך שגב", אותו שלט שיוסי צבע בעצמו לפני עשרים ושלוש שנה – והדלת הייתה נעולה. באמצע היום. עם פתק על הזכוכית: "סגור לשיפוצים".
התקשרתי לאיתן. הוא ענה אחרי צלצול רביעי.
"אמא, אני באמצע פגישה."
"איתן. מה עשית."
שתיקה. אחר כך: "בוא נדבר בערב."
"לא. עכשיו. איפה המוסך שלי?"
הוא נאנח, ואני שמעתי ברקע מישהי צוחקת – נועה, החברה שלו, זאת שעברה לגור איתו לפני שנה, זאת שקנתה לו את הרכב החדש, אאודי A3 לבנה, במתנה לימי הולדת השלושים, אף על פי שהוא רק בן עשרים ושמונה. "אמא, המוסך היה צריך להתחדש. שיפצנו, שינינו את המבנה המשפטי, עכשיו זה מקצועי יותר. את לא הבנת בזה בכלל."
"על שמי זה היה רשום, איתן."
"עכשיו זה על שמי. חתמת על ייפוי כוח. הכל חוקי."
הוא ניתק.
ישבתי באוטו, בחניה ליד המוסך, וידיים שלי רעדו על ההגה. לא בכיתי. חשבתי על יוסי, על איך הוא היה מחזיק את המפתח הזה בכיס האחורי גם כשלא עבד, סתם ככה, כאילו זה חלק מהיד שלו. חשבתי על עשרים ושלוש שנים של לקוחות שחוזרים, על השכן ממול שמתקן לי את התריס בלי לקחת כסף כי "מירי, יוסי תמיד עזר לי", על הריח של שמן מנוע שנדבק לי בבגדים כל כך הרבה שנים שכבר לא הרגשתי אותו.
בערב הוא הגיע לדירה שלי, לבד, בלי נועה. עמד בפתח עם ז'קט עור וריח של בושם חדש, כזה שלא הכרתי עליו.
"אמא, אל תעשי מזה עניין. את בכל זאת מקבלת אחוז מהרווחים. סידרתי לך."
"אחוז. אתה נותן לי אחוז מהמוסך של אבא שלך."
"זה לא היה שלו לנצח. שום דבר לא נצחי."
עמדתי במטבח, ליד הכיריים שיוסי התקין בעצמו כי החשמלאי רצה אלף שקל בשביל עבודה של שעה, והסתכלתי על הבן שלי כמו על מישהו זר שנכנס לי הביתה בטעות.
"תצא, איתן."
"אמא—"
"תצא. ותביא לי עותק של החוזה שחתמתי. מחר בבוקר."
הוא לא הביא כלום. שבוע שלם לא ענה לטלפונים.
ביום שלישי בבוקר נסעתי למשרד עורכת דין, רוני כרמלי, שהכרתי דרך חברה מהעבודה של יוסי בעבר. ישבתי מולה עם קלסר ישן שהוצאתי מהמגירה בבית – חוזה השכירות המקורי של המוסך, קבלות מהבנק, את ייפוי הכוח שחתמתי עליו. היא קראה הכל בשקט, דפדפה, עצרה על סעיף אחד.
"מירי, ייפוי הכוח הזה נותן לו סמכות לנהל, לא סמכות להעביר בעלות לחברה שהוא הקים על שמו. זה חריגה מהרשאה. יש כאן בסיס טוב לתביעה – גם אזרחית, וזה יכול להיחשב גם כמעילה באמון, תלוי מה עוד נגלה בחשבונות."
חיפשנו. גילינו שאיתן, דרך החברה החדשה, כבר לקח הלוואה מבנק הפועלים על שם המוסך – מאה שמונים אלף שקל, בדיוק הסכום שראיתי בהודעה במרפאה – ושילם חלק ממנה על הרכב של נועה.
זה כבר לא היה על גאווה. זה היה על עובדה.
התהליך המשפטי לקח ארבעה חודשים. לא היה שום קרב דרמטי באולם בית משפט עם צעקות. היה משהו הרבה יותר קר: מכתב התראה, בקשה לצו מניעה זמני שמנע ממנו למכור את הציוד, ולבסוף – הסכם פשרה שהוא נאלץ לחתום עליו כי עורכת הדין שלו עצמה אמרה לו שאין לו סיכוי אם זה יגיע לדיון מלא.
ביום שחתמנו על ההסכם, ישבתי מול איתן במשרד של רוני, שולחן זכוכית ביניינו, שתי כוסות מים שאף אחד מאיתנו לא נגע בהן. הוא נראה רזה יותר משהיה, עם עיניים אדומות מעייפות, לא ממה שאני חשבתי.
"החברה שלך תחזיר את הבעלות על שם המוסך המקורי," אמרה רוני, "ואת ההלוואה מבנק הפועלים – איתן ישלם אותה בעצמו, מהכיס שלו, לא מחשבון המוסך."
חתמתי. הוא חתם. לא הסתכלנו זה על זה יותר משתי שניות.
בדרך החוצה הוא עצר אותי במסדרון.
"אמא. את מבינה שעכשיו את לא סומכת עליי בכלל."
"אני סומכת עליך שתעמוד בהסכם. זה הכל שיש כרגע."
חודש אחר כך שיניתי את המנעול במוסך. לא בגלל שהוא ניסה לחזור – הוא לא ניסה. אלא כי רציתי שיהיה מפתח חדש, אחד שרק לי יש, ולתת עותק למנהל חדש ששכרתי, בחור בשם דורון, בן ארבעים ושתיים, שעבד עשרים שנה במוסך של אחיו בחיפה לפני שעבר לגור באזור.
איתן לא בא לפתיחה מחדש של המוסך. אבל שלח הודעה: "אמא, מזל טוב". שתי מילים. שמרתי אותה בטלפון, לא מחקתי, לא ענתי.
השלט עדיין תלוי שם – "מוסך שגב" – באותם אותיות שיוסי צייר בעצמו. רק שעכשיו יש מתחתיו, קטן, שלט חדש: "בבעלות מירי שגב". לא בשביל להראות למישהו. בשביל שאני אדע, כל בוקר כשאני פותחת את התריס, למי זה שייך.
