ג'ינג'י לא נגע באוכל כבר שלושה ימים. מיכל הזיזה את הקערה קרוב יותר לרדיאטור, למרות שידעה שהבעיה אינה בטמפרטורת המזון. החתול שכב על אדן החלון הרחב בחדר ההמתנה, כפותיו אסופות תחתיו, עיניו פקוחות. הגשם הדק של דצמבר טפטף על זכוכית החלון, והוא בהה החוצה כאילו מישהו עומד שם במדרכה של רחוב יפו ומחכה. מיכל העבירה אצבע על גבו, וג'ינג'י הזיז את אוזנו, אך לא הסתובב. הפרווה הייתה חמימה ועבה, ומתחתיה הרגישה מיכל צלעות בולטות. במרפאה היה ריח של חומר חיטוי ומזון יבש – ריח שנספג בקירות, בחלוק הוורוד, בעור הידיים. מיכל הפסיקה להבחין בו מזמן, אבל בכל בוקר כשפתחה את הדלת והדליקה את האור, הוא היכה בה כמו תזכורת: את כאן עובדת, לא חיה.
והיא חיה כאן. שלוש שנים חלפו מאז הביאו את ג'ינג'י לבדיקה שגרתית, והאישה שהביאה אותו אמרה "אני חוזרת תוך חצי שעה" – ונעלמה. מיכל המתינה שבוע, שבועיים, והפסיקה להמתין. היא הורידה מג'ינג'י את הקולר האדום, שעליו השתלשל תליון דג כסף קטן. על הדג היה חרוט מספר טלפון שכמעט נמחק לגמרי, כמו מישהו שיפשף אותו באצבע שוב ושוב. היא הניחה את הקולר על המדף העליון בארון התרופות, מאחורי קופסת התחבושות. שלוש שנים הוא שכב שם, ואבק הקיף אותו בטבעת אפורה מושלמת. שלוש שנים היא סירבה לקנות לג'ינג'י קערה נורמלית. קערת הפלסטיק עם הסדק בתחתית, שעליה דהה לוגו של מזון חתולים, הייתה "זמנית". היא אמרה לעצמה את המילה הזאת בכל פעם שעברה ליד חנות החיות ברחוב החלוץ. "זמנית." כי ברגע שהייתה קונה קערה קרמית עם דפנות נמוכות, זאת הייתה הכרה בזה שג'ינג'י שלה. והוא מעולם לא היה שלה.
הטלפון צלצל בשעה תשע וחצי. יוסי, העוזר הנצחי שלה, מזג לעצמו קפה שחור מקומקום קטן, מלמל משהו בזקנו והרים את השפורפרת. מיכל שמעה אותו ממלמל "אישה כלשהי," ואז הושיט לה את הטלפון ביד שמנונית ממזון כלבים. "רוצה לדבר איתך. על החתול הג'ינג'י."
מיכל לקחה את השיחה. הקול בצד השני היה שקט, חסר תביעה. האישה הציגה את עצמה כאילנה. "לפני שלוש שנים השארתי אצלכם חתול. חתול ג'ינג'י. קוראים לו ג'ינג'י. אני רוצה לדעת מה איתו, ואם אפשר – לקחת אותו."
הקפה של מיכל התקרר בין אצבעותיה. "ואיפה היית שלוש שנים?" שאלה בקול שטוח, כמו שהייתה שואלת על תוצאות בדיקת דם. "החתול חי פה על תקן של אורח לא קרוא."
אילנה שתקה. לא התנצלה, לא תירצה. "אני יכולה לבוא? אם תסכימי."
"אני אחזור אליך," אמרה מיכל וניתקה. יוסי עמד במפתן, מנגב את ידיו בסינר שהדיף ריח כרוב חמוץ. "זאת אותה אחת? זאת שנטשה?" מיכל הנהנה. "היו לה עיניים אדומות כשהיא הביאה אותו," מלמל יוסי. "זוכרת? אמרתי לך אז." מיכל לא זכרה. "אל תתני לה להיכנס," הוסיף יוסי והלך לשטוף את הכלובים. מיכל לגמה מהקפה הקר.
בערב היא התקשרה. "ג'ינג'י אצלנו שלוש שנים. בריא, מחוסן, יש לו פינה ופוף משלו. אני לא רואה איך זה נכון לתת אותו למישהי שפשוט השאירה אותו פה בלי מילה."
ארבע שניות של דממה. ואז אילנה אמרה: "אני לא השארתי אותו."
"מה?"
"אני לא הפקרתי אותו."
גרונה של מיכל נחנק. היא השתעלה. "לא חזרת לקחת אותו. זאת בדיוק ההגדרה של הפקרה."
"אני מבינה," אמרה אילנה, וניתקה. מיכל החזיקה את השפורפרת המזמזמת בידה כמעט דקה שלמה.
יומיים אחר כך הדמות הופיעה מעבר לדלת הזכוכית החלבית של המרפאה. מיכל ראתה אותה מתוך חדר הצוות: צללית רזה במעיל ארוך מדי, שרוולים מכסים את אצבעותיה, כתפיים מורמות. הגשם ירד דק, טיפטף על המדרכה, וריח אספלט רטוב ועלי ברוש חדר מבעד לחריץ. האישה לא דפקה, לא ניסתה לפתוח. פשוט עמדה. מיכל נצמדה לקיר, ספל הקפה הריק בידה. "לא," לחשה לעצמה. "לא אפתח."
באותו רגע קפץ ג'ינג'י מאדן החלון. לראשונה מזה שלושה ימים הוא זז מרצונו. הוא ניגש לדלת והתיישב, זנבו כרוך סביב כפותיו, מביט בזכוכית. מיכל הביטה בו, ואז שוב בצללית. הדמות שבחוץ הסתוב�בה לבסוף, שפופה, והלכה לאיטה אל תוך הגשם. ג'ינג'י נשאר יושב ליד הדלת עד הערב. לא אכל, לא שתה. מיכל נאלצה לשאת אותו בחזרה לחדר הצוות, והוא סובב את ראשו מעבר לכתפה, מביט בזכוכית.
למחרת לפנות בוקר, כשמיכל הגיעה לפתוח, מצאה מעטפה לבנה מונחת על המחצלת. בלי חותמת, בלי כתובת, רק שם: "למיכל". האותיות קטנות, נוטות שמאלה, כאילו מי שכתבה אותן חסכה במקום. היא הרימה את המעטפה בשתי אצבעות. ריח קל של בושם לוונדר מיושן עלה מן הנייר. היא פתחה אותה במשרד, ידיה רועדות קלות.
בפנים היו שלושה דפים ותמונה.
הדף הראשון: סיכום רפואי מהאונקולוגית ברמב"ם. הכותרת "לימפומה שאינה הודג'קין" הופיעה מעל שורות עבות של קודים ותאריכים. מיכל זיהתה מיד את פרוטוקול הכימותרפיה. היא קראה סיכומים כאלה כל יום, אבל המילים האלה גרמו לאצבעותיה לרעוד. הדף השני: אישור על סיום טיפול. חתימת רופא, חותמת עגולה. רמיסיה מלאה.
הדף השלישי: פתק בכתב יד, אותיות צפופות, כמעט ילדותיות.
"השארתי את ג'ינג'י כי לא ידעתי אם אני חוזרת. כימותרפיה, הקרנות, ניתוח. לא הייתי בדירה חצי שנה. לא יכולתי לקחת אותו, ולא יכולתי להשאיר אותו לבד בבית ריק. המרפאה שלך היתה המקום היחיד שבו ידעתי שיטפלו בו. התקשרתי כל חודש בשנה הראשונה. אמרו לי שהווטרינרית לקחה אותו. לא יכולתי לבוא. הבטחתי לו שאחזור, וחייתי כדי לקיים את ההבטחה."
התמונה הייתה קטנה, שישה על תשעה, עם פינה מקופלת. אישה עם שיער קצרצר, שערות דקות וכהות כמו של ציפור, מחזיקה חתול ג'ינג'י צמוד לחזה. החתול משפשף את פניו בסנטרה, והיא לוחצת אותו בשתי ידיה, ממש מעל הלב.
מיכל צנחה על הרצפה במסדרון. קראה שוב את הפתק. ושוב. ג'ינג'י התקרב בשקט, נשכב לידה על האריחים הקרים. פרוותו הייתה חמימה. שלוש שנים היא ליטפה אותו, וחשבה שהוא שלה. שלוש שנים הוא ישב על אדן החלון וחיכה לה.
בצהריים חייגה מיכל את המספר. גרונה היה יבש, אבל קולה יציב. "אילנה. בואי לקחת את ג'ינג'י."
"את בטוחה?" שאלה אילנה.
"כן."
המילה הזאת הייתה הקצרה והכבדה ביותר שמיכל אמרה בשלוש השנים האחרונות.
אילנה הגיעה תוך שלושים וחמש דקות. היא נכנסה בשקט, עמדה במפתן. אותו מעיל ארוך, אבל העיניים היו שונות – לא מתחננות, לא אשמות. רק אסירות תודה. ג'ינג'י ישב על אדן החלון. כשראה אותה, סובב את ראשו, בחן אותה לרגע. ואז קפץ, רץ לעברה. לא בניתור, לא במהירות. פשוט רץ, כמו שרצים אל מה שחיכו לו זמן רב.
מיכל הוציאה מהמדף את הקולר. העור האדום היה סדוק, התליון הכסוף נצץ באור. "זה שלו," אמרה והושיטה לאילנה. אילנה לקחה אותו, אצבעותיה הדקות התעכבו על האבזם. היא הלבישה אותו על ג'ינג'י. נקישה חרישית. החתול הרים את ראשו ונגח בפרק ידה. אילנה כיסתה אותו בכף ידה, ועמדה כך רגע, בלי לנשום. אחר כך הרימה אותו, והוא טמן את פניו בצווארה, בגומה שבין עצמות הבריח, ועצם עיניים.
מיכל לקחה את קערת הפלסטיק הסדוקה, שטפה אותה בכיור, ניגבה והניחה בארון. "תקני לו קערה נורמלית," אמרה בלי להסתובב. "זאת הייתה זמנית." שלוש שנים זמנית.
אילנה הנהנה, הצמידה את ג'ינג'י לחזה ויצאה. הדלת נסגרה. ריח גשם ובושם לוונדר נשאר תלוי במסדרון. מיכל ניגשה למדף, העבירה אצבע על העיגול האפור שהשאיר הקולר, ומחקה אותו. אחר כך הרכיבה את משקפי הקריאה, הדליקה את כל האורות במרפאה, ופתחה את הדלת למטופל הראשון.
