היא התקשרה לומר לי שהיא נוסעת. לא שאלה. הודיעה. חמישה ימים, איזה מלון ליד ים המלח. ואני עמדתי במטבח שלי במושב בית-אל, מי הגשם טפטפו מהתקרה לתוך קערת פלסטיק, ונאלמתי.
— אמא, את שומעת? — קולה של יעל בקע מהרמקול של הנייד, חד וזר.
שתקתי עוד רגע. הסתכלתי על הטלפון שעל השיש, על המסך הרטוב מהאדים של הקומקום.
— ואני? — שאלתי לבסוף. — ומה עם הגג?
היא נאנחה. ההיא נאנחה כאילו אני זו שמבקשת ממנה לעבור לירח.
— אמא, רק חמישה ימים. הגג יחכה.
— יחכה. — המילה יצאה מפי כמו יריקה. — המים כבר עברו את הקערה. הלינוליאום במטבח התחיל לתפוח. בשבוע הבא יירד גשם חזק, שמעתי בתחזית. ואת נוסעת לים המלח.
— אמא, אני עייפה.
עייפה. אני בת שבעים וארבע, עם ברכיים שהתנפחו כמו לחמניות, ואני לא עייפה. אני קמה כל בוקר בחמש, משקה את הפיקוס, מאכילה את החתול של השכנה, מבשלת, מכבסת, מתקנת מה שאפשר בידיים חשופות. והיא עייפה. בת ארבעים וחמש, גרושה, בלי ילדים, עם דירה בתל אביב ששכר הדירה שלה משולם עד הפרוטה האחרונה, והיא עייפה.
— את תמיד עייפה, — אמרתי. — גם כשהיית אצל איתן היית עייפה.
טעות. ברגע שהוצאתי את השם הזה, ידעתי שטעיתי. אבל כבר לא יכולתי לעצור.
— אמא, — אמרה יעל, והקול שלה נמוך, שטוח. — אני נוסעת ביום ראשון. אם תצטרכי משהו לפני, תתקשרי.
ואז ניתקה.
הטלפון נשמט מידי על השיש. הקערה על הרצפה התמלאה עד מחציתה. המים טפטפו בטיפטוף קבוע, כמו שעון גרוע. יצאתי למרפסת המקורה, אל הכיסא הישן של בעלי ז"ל, והתיישבתי מול הבוץ של החצר. האדמה הייתה רוויה, שלוליות עמדו בין עצי הלימון. ריח של רטיבות ואדמה עלה מהאדמה כמו אנחה.
הנה, חשבתי, היא נוסעת. עוזבת אותי עם הגג הזה. עם הבית הזה. עם כל מה שבניתי בשבילה.
***
כשיעל התגרשה, היא הייתה בת ארבעים ושתיים. איתן עזב אותה בשביל בחורה בת עשרים ושבע שעבדה אצלו במשרד. הוא הודיע לה בערב שישי, באמצע ארוחת ערב, והניח את המפתחות על השולחן. ככה סיפרה לי. היא צלצלה אליי למחרת בבוקר, הקול שלה קרוע, ואמרה: "אמא, הוא הלך."
ואני? מה אמרתי? "ידעתי. תמיד אמרתי שהאיש הזה לא רציני. נו, לפחות עכשיו יהיה לך זמן. תבואי בשבת, הגדר בחצר התמוטטה מהגשם."
יעל באה. ובשבת שאחריה. ואחריה. הגדר תוקנה, ואז התחילה הצנרת. הצנרת הוחלפה, ואז קירות הסלון נצבעו מחדש. בכל סוף שבוע היא הייתה יורדת מהאוטובוס בתחנה של בית-אל, עם תיק על הכתף ועיניים אדומות, ואני הייתי מחכה לה עם רשימת מטלות כתובה בעט כחול על דף משובץ.
— אמא, אולי נקרא בעל מקצוע? — היא שאלה פעם, כשעמדנו מול הברז הדולף בגינה.
— בעל מקצוע? בשביל שני ברגים? — נפנפתי ביד. — מה, אין לך ידיים?
היו לה ידיים. אחרי כל סוף שבוע היא הייתה חוזרת לתל אביב עם שלפוחיות בכפות הידיים ואצבעות כואבות. אני ראיתי. אבל אמרתי לעצמי: ככה היא לא חושבת על איתן. ככה היא לא בוכה בלילות. אני מצילה אותה.
עכשיו, על כיסא המרפסת, שמעתי את המילים שלי חוזרות אליי. בעל מקצוע. אין לך ידיים? עייפה.
הגשם התחזק.
***
במשך שלושה ימים אחרי השיחה ההיא, הטלפון שלי צלצל כל ערב בשמונה בדיוק. אני התקשרתי ליעל.
— המים עברו לסלון, — דיווחתי. — נאלצתי לשים מגבת ישנה של אבא שלך.
— תשלחי תמונה, — היא אמרה.
— מה אכפת לך? את נוסעת לים המלח. תהני.
שתיקה. ואז:
— אמא, אל תהיי כזאת.
— איזה "כזאת"? אני רק מספרת לך מה קורה בבית שאת אמורה לעזור לי לשמור עליו. הבית שגידלתי אותך בו. אבל לך יש מלון, וספא, ומים מלוחים. לי יש קערה על הרצפה.
— אמא, אני אתקשר אלייך מהדרך.
ניתקה.
בפעם השלישית? החמישית? כבר איבדתי את הספירה. ניתקתי.
ביום שישי, יום לפני הנסיעה, היא צלצלה אליי בעצמה.
— אמא, אני באה אלייך מחר לפני שאני נוסעת. רוצה שאני אקנה לך משהו? לחם? תרופות?
— לא צריך, — עניתי קצר. — תחסכי את הכוח לנסיעה.
— אמא, תפסיקי.
— אני לא מפסיקה. אני רק יושבת כאן, במטבח, עם מטריה פתוחה מעל הראש. כן, מטריה. כי הגג דולף והתחזית מבטיחה מערכת חורפית.
שמעתי אותה נושפת. ואז:
— אני אקנה לך פלסטיק לכיסוי הגג. יש בחנות לחומרי בניין באשדוד. אשאיר לך ליד הדלת.
— פלסטיק. ותודה.
— אין בעד מה.
ניתקתי ראשונה. הרגשתי ניצחון קטן. ועם הניצחון באה ריקנות.
כי בעצם, מה רציתי? שהיא תישאר? שתמשיך לנסוע כל שבוע ולתקן מה שאני לא מסוגלת? שתקריב את החיים שלה, כמו שהקריבה, ותשכח שהיא עוד אישה צעירה עם דם חם ולב שצריך אוויר?
לפני השינה, פתחתי את הארון בסלון. על המדף העליון שכבו שלושה דפי שורות, מקופלים, עם רשימות כתב יד שלי. הרשימות שאני נתתי לה בכל סוף שבוע. "לנקות את המרזבים", "להחליף את הגומי של המקרר", "לצבוע את התריסים", "להדק את הברגים של דלת הכניסה". בלי לשאול אם יש לה כוח. בלי לשאול אם היא רוצה.
קיפלתי אותם שוב, שמתי בחזרה. סגרתי את הארון.
בלילה, הגג דלף כמו שלא דלף מעולם.
***
ביום ראשון בבוקר, לפני השעה שמונה, שמעתי דפיקה בדלת. הכרתי את הדפיקה הזאת — שלוש חבטות מהירות. יעל.
קמתי מהמיטה, לבשתי חלוק מעל הפיג'מה, פתחתי.
היא עמדה שם, עם ג'ינס וסווטשירט כחול. ביד אחת — שקית מפלסטיק עם לחמניות וקרטון חלב. ביד השנייה — רול של יריעת פלסטיק עבה.
— בוקר טוב, — היא אמרה.
— נכנסת?
— רק רגע. האוטובוס שלי עוד שעה.
נעמדתי בצד. היא נכנסה, הניחה את המצרכים על השיש, ואז הביטה למעלה. על התקרה הייתה מפה חומה כהה, יבשה למחצה. קערת הפלסטיק עמדה על השולחן, חצי מלאה.
— אמא, זה יותר גרוע ממה שתיארת.
— אני יודעת.
היא הסתובבה אליי. ואז, בלי מילה, היא חזרה החוצה. שמעתי את הצעדים שלה על המדרגות, ואז את רשרוש הפלסטיק. היא עלתה על סולם העץ הישן שליד דלת המחסן, פתחה את יריעת הפלסטיק, ופרסה אותה מעל לגג בצד המערבי. עבדה בשקט, מהדקת את הקצוות באבנים שמצאה בחצר.
עמדתי בפתח הדלת, ידיים תחובות בכיסי החלוק. הצצתי בה. היא זזה כמו מישהי שיודעת מה היא עושה. לא קטעה את העבודה, לא שאלה איפה הפטיש, לא התלוננה. פשוט עבדה.
— טוב, — אמרה כשסיימה וירדה. — זה יחזיק מעמד עד שתזמיני בעל מקצוע.
— בעל מקצוע, — חזרתי על המילה. — את חוזרת על זה שוב.
— כן. הגיע הזמן, אמא.
הסתכלתי עליה. היא הייתה שזופה מהשמש של הסתיו, השיער אסוף ברישול. והיה משהו בעיניים שלה שלא ראיתי שנים — לא עייפות, לא כעס. החלטה.
— את נוסעת, — אמרתי. זה לא נשמע כמו שאלה.
— כן. אני נוסעת.
— ואני?
היא לקחה נשימה עמוקה. ואז עשתה משהו שמעולם לא עשתה קודם. היא הוציאה מהתיק שלה דף נייר, מקופל לשניים, והושיטה לי.
— מה זה?
— רשימה. כמו שאת אוהבת.
פתחתי את הדף. עליו נכתב בעט שחור, באותיות גדולות:
"א. תתקשרי לבן דוד של אורן מהמושב השכן — 052-743-8399. הוא מתקן גגות. ב. המחיר שלו 3,500 שקל. הוא יודע על התיקון. ג. אני שילמתי מקדמה. תשלמי את השאר כשהוא יגיע."
הרמתי את העיניים מהדף. יעל חייכה — לא חיוך רחב, רק אחד קטן, עצוב כזה, כבר לא בהכרה.
— לא באמת נסעת בלי לדאוג, אמא. רק רציתי שתפסיקי להתעסק איתי.
היא התקרבה, שלפה עוד פיסת נייר מהכיס האחורי של הג'ינס, הניחה אותה על השיש.
— מה זה עוד?
— האחריות. הוא בא ביום שלישי. אם יהיה גשם בינתיים, הפלסטיק מחזיק מעמד.
ואז, בלי לחבק אותי, כי ידעה שאני לא אוהבת, היא פנתה ללכת. אבל בפתח, עצרה.
— אמא, — אמרה בלי להסתובב. — אל תתקשרי אליי כל ערב. תני לעצמך לנוח.
והלכה.
נשארתי עומדת במטבח, עם הרשימה ביד וללא מלחמה לנהל. הגשם הפסיק באותו רגע. בחוץ נשרו טיפות מהעצים. על הדלפק שכבו לחמניות וקרטון חלב.
עברו דקות ארוכות. ואז נעמדתי ליד הטלפון, גללתי לאנשי הקשר, ומצאתי את המספר שבפתק.
התקשרתי.
— שלום, מדברת שולה מבית-אל. אני צריכה שתגיע ביום שלישי. כן, הגג. הרשימה אצלי.
האיש ענה שהוא יגיע. שאל אם גובה התשלום מקובל עליי.
— 3,500 שקל, — אמרתי. — בסדר.
ניתקתי.
החזקתי את הפתק של יעל בין האצבעות. על השיש ליד הקערה השאירה טיפות מים שהתייבשו לאט.
—
ארבעה חודשים עברו. ביום אביבי, כשחיפשתי קלסר ישן להוצאת מסמכים, נפל מדף הארון תיקיית פלסטיק שקופה. נפלה ופרצה את תכולתה — שורת קבלות, מהודקות זו לזו.
הרמתי אחת. הכותרת: "ביטוח מקיף לדירה, מושב בית-אל". התאריך: ינואר שנה שעברה. ליד הסכום — 2,380 שקל. ואז עוד אחת, ועוד. כולן שולמו באינטרנט. בכולן, בחלל "שם המשלם", הופיע שמה של יעל.
היא שילמה את הביטוח על הבית שלי. במשך שלוש שנים. לא פעם אחד, לא כי ביקשתי. כי היא החליטה. כי ככה היא דאגה.
ישבתי על הרצפה עם הקבלות מפוזרות סביבי. מבלי לחשוב, הושטתי יד וסידרתי אותן שוב לפי תאריך, בדיוק כמו שהיו. החזרתי לתיקייה. סגרתי.
הטלפון צלצל.
— אמא? — קולה של יעל.
— כן.
— מה את עושה?
הבטתי בתקרה. יבשה. שלמה. הכירה לי את הנזילה ההיא? לא.
— מסדרת ניירת, — עניתי.
— רוצה שאני אבוא בשבת?
— תבואי. אבל בלי רשימת מטלות. נשב במרפסת, נשתה קפה.
שתיקה קצרה. ואז היא צחקה — צחוק קטן, מופתע.
— בסדר, אמא. בלי רשימת מטלות.
ניתקתי. בחוץ השמש כבר עמדה גבוה, והאדמה הייתה יבשה.
