הצנצנות עמדו בשורות מסודרות על מדפי המרתף של סבתא רוזה, כל אחת מתויגת בכתב היד המסולסל שלה: *פטריות וכרוב, אוקטובר 2019*. שתים עשרה צנצנות. היא הכינה שלוש עשרה, אבל אחת הלכה לשכנה עוד לפני שהיא חלתה.
דנה ספרה אותן פעמיים לפני שאחותה קים ירדה במדרגות המרתף עם קרטון.
"אנחנו לא מוכרות את הבית עם המזווה מלא," אמרה קים. "כל מה שיש במרתף הזה הולך למכירת העיזבון או לפח."
"אלה לא הולכות לפח." דנה הניחה את כף ידה שטוחה על המדף, כאילו יכלה להחזיק את הצנצנות במקום רק בנגיעה בעץ. "סבתא בזבזה שלושה ימים על ההכנה של אלה. את היית שם. קטפת איתה את הכרוב."
"הייתי בת שתים עשרה. קטפתי כרוב כי היא ביקשה, לא כי חתמתי על איזה שבועת דם למתכון." קים הניחה את הקרטון בחבטה חזקה מספיק שמכסה כלשהו קשקש בפנים. "עורך הדין צריך שהבית יתפנה עד יום שישי. זה ארבעה ימים, דנה. אין לי זמן להיות סנטימנטלית לגבי פטריות כבושות."
דנה טסה בטיסת הערב מנתב"ג לפני יום, במקום אמצעי במחלקת תיירים שעלה לה 1,850 שקל כי הזמינה אותו שעתיים אחרי הטלפון, ולא ישנה יותר משלוש שעות מאז. קים הייתה כאן במשך כל ששת חודשי ההידרדרות — הביקורים בבית החולים, האחות מבית החולים לחולי סוף, הריב עם חברת הקבורה על ארון בסך 14,000 שקל שניסו לדחוף לפני שקים שכנעה אותם לרדת ל-6,000. דנה ידעה את זה. היא ידעה כמה זה עלה לאחותה להישאר. אבל הידיעה הזאת לא עצרה את המילים שיצאו רגע אחר כך.
"את מנסה למחוק אותה מהבית הזה מאז ההלוויה. קופסת המתכונים, אלבומי התמונות בעליית הגג, ועכשיו זה. את רוצה שזה ייעלם כדי שלא תצטרכי להרגיש כלום כשאת מסתובבת פה."
הלסת של קים התהדקה, בדיוק כמו שהלסת של סבתא שלהן הייתה מתהדקת רגע לפני שהיא הייתה אומרת למישהו בדיוק מה היא חושבת עליו. "או אולי אני חיה בתוך האבל שלה כבר שישה חודשים, בזמן ששלחת פרחים ממרחק אלפי קילומטרים, ואין לי את הפריבילגיה להפוך את הבית הזה לאתר הנצחה. חלק מאיתנו צריכים באמת למכור אותו ולהמשיך הלאה."
המרתף שקע בשקט, חוץ מהזמזום של המקפיא הישן בפינה — היתה שעה עשר בבוקר וכבר נורת הפלואורסנט מלמעלה זמזמה כאילו רצתה להתפוצץ. דנה הביטה בצנצנת בידיה, הזכוכית קרירה, הציר קיבל את הגוון החום העמוק הזה שסימן שהוא התיישן כמו שצריך, פטריות וכרוב קצוץ מסודרים בשכבות. היא נזכרה איך עמדה על שרפרף בדיוק ליד השיש הזה, ממליחה כרוב בזמן שסבתא רוזה זימזמה משהו בפולנית, שפה שאף אחת מהן לא למדה מעבר לכמה מילים.
"היא הייתה אומרת שהשבוע השני הכי קשה," אמרה דנה. "צריך לדחוף את הכרוב מתחת לציר כל יום, אחרת השכבה העליונה מתקלקלת והורסת את כל האצווה. היא אמרה שרוב האנשים מוותרים בשבוע השני כי נראה שכלום לא קורה."
קים לא ענתה מיד. היא כרעה ליד הקרטון שהביאה והתחילה למשוך דפי עיתון לעטיפה, ואז עצרה, הידיים שלה נחות על הדף המקומט.
"דחפתי את הכרוב מתחת לציר כל יום במשך שישה חודשים," היא אמרה. "ישבתי איתה כשהיא לא זכרה את השם שלי. חתמתי על הטופס של אל תחייאו. בחרתי את השמלה. ואת רוצה לעמוד פה ולהגיד לי שאני זו שמוחקת אותה."
דנה החזירה את הצנצנת למדף, בלי חן, פגעה בעץ חזק יותר משהתכוונה כך שהצנצנת התנדנדה לפני שהתייצבה. "אני מצטערת. לא הייתי כאן. אני יודעת את זה. ידעתי את זה מאז שעליתי על המטוס ולא ידעתי מה לעשות עם זה, אז ירדתי לפה והתחלתי לספור צנצנות כאילו זה יתקן משהו."
"זה לא יתקן כלום." קים ניגבה את פניה בגב פרק כף היד, השאירה כתם דיו של עיתון ליד הרקה. "אבל זה גם לא כלום. היא הייתה רוצה שמישהו באמת יאכל את זה. לא רק יסתכל על זה כאילו זה תערוכה במוזיאון."
"את זוכרת מה היא הייתה אומרת כשהתלוננו על הריח?" אמרה דנה. "שאי אפשר למהר תסיסה טובה, פשוט צריך לבטוח שהציר עושה משהו שאי אפשר לראות."
"היא אמרה את זה על הכול. נישואים. אבל. הממוצע שלי בכיתה יא'." קים כמעט צחקה, נשיפה קצרה מהאף. "זה לא מנע ממנה לצדוק, כנראה."
הן עמדו שם עוד קצת, המקפיא זימזם, הנורה החשופה תפסה את הצנצנות בהבזקי חום עמומים. דנה הרימה אחת ועבדה על המכסה עד שהוא נפתח בפוק רך, שמיר ושום ומשהו אדמתי עלה מתוך הזכוכית.
קים מצאה שני מזלגות במגירה עם מכסי השימורים ומרימי הצנצנות — לא זהים, אחד מהם עם שן מעוקלת קלות מתקרית כלשהי במדיח הכלים לפני שנים. הן ישבו על המדרגה התחתונה של המרתף, הברכיים כמעט נוגעות במרחב הצפוף, מעבירות את הצנצנת ביניהן, אוכלות פטריות וכרוב קרים ישר מהזכוכית שסבתן מילאה לפני שני חודשי אוקטובר. אף אחת מהן לא אמרה כלום על הבית, או עורך הדין, או יום שישי.
עד שהצנצנת התרוקנה כבר עבר הצהריים, והרגליים של דנה נעשו נוקשות מהישיבה על מדרגת הבטון. היא קמה מהר מדי והייתה צריכה לתפוס את המדף, וקים תפסה את המרפק שלה בלי ששתיהן עשו מזה עניין.
הן נשאו את הצנצנת הריקה למעלה יחד, יד אחת של כל אחת על השפה, כאילו היא עדיין הייתה זקוקה לשתיהן כדי להחזיק אותה.
"אני לוקחת שש," אמרה דנה בראש המדרגות. "את שומרת שש. ואנחנו לא מוכרות את השאר ממה שיש שם למטה — לא השבוע, בכל אופן."
קים הביטה שוב למטה לתוך המרתף, למקפיא, למדפים, לחושך. "בסדר. אבל את סוחבת את הקרטון שלך לבד עד לשדה התעופה. אני לא משלמת על משקל עודף בשביל החמוצים של סבתא."
