בשנת 1986, כשהייתה בת עשרים ותשע, נעמי ברוך עלתה למטוס מבן גוריון לווינה עם תיק גב אחד, מזוודה כחולה קטנה ובת בת שנתיים על הירכיים. השאירה מאחור דירת שני חדרים בקריית שמונה, אמא שלא הפסיקה לבכות בשדה התעופה, ותעודת הוראה להיסטוריה שלא הספיקה לממש אף פעם. בכיס המעיל היו לה שלוש מאות דולר וכתובת של דודה רחוקה בגראץ שהבטיחה: "תמצאי עבודה, אצלנו תמיד צריך מטפלות".
היום נעמי בת שישים ותשע, גרה בעיירה קטנה ליד גראץ, אוסטריה, ומדברת שלוש עשרה שפות. בארון הספרים שלה, על המדף התחתון, עומדת אותה מזוודה כחולה. היא לא נפתחה מעל שבע שנים. נעמי מנגבת ממנה אבק פעם בחודש ומחזירה אותה למקום, כמו שמנגבים תמונה של מישהו שמת.
הכול התחיל בחורף הראשון. אבנר, הבעל, הבטיח לה: "עוד חצי שנה נחזור הביתה, רק נחסוך קצת כסף." מצא עבודה בחברת בנייה גרמנית ופשוט לא חזר. לא הייתה אלימות, לא בגידה מפורשת — רק שקט. שיחות טלפון שהתקצרו משבוע לשבוע, מעשר דקות לשתיים. כסף שהפסיק להגיע. עד שיום אחד הגיע מכתב מעורך דין בגראץ: אבנר מבקש גירושין, ומוותר על כל זכויותיו וחובותיו כלפי הבת — בתמורה לכך שלא תתבע אותו על מזונות שהוא ממילא לא שילם.
נעמי ישבה על רצפת המטבח בדירה השכורה, הרעפים הישנים קרים מבעד לגרביים, עם דפי הגירושין פרושים על הברכיים ותינוקת בוכה בחדר השני. היא ספרה את הכסף שנשאר בארנק: תשעים שילינג אוסטרי. שלוש מאות הדולר כבר לא היו שם מזמן. היא קמה, פתחה את המזוודה הכחולה שעמדה עדיין ליד הדלת כאילו חיכתה שתחליט לחזור, ושלפה ממנה את שמלת הכלולות שלה — הדבר היחיד שלא מכרה. קיפלה אותה מחדש, סגרה את המזוודה, ודחפה אותה מתחת למיטה. באותו רגע החליטה: היא לא תפתח אותה שוב עד שיהיה לה משהו אחר לשים בפנים חוץ מזיכרונות.
השנתיים הראשונות היא ניקתה חדרים במלון קטן ברחוב שהיה מריח תמיד מחומר הלבנה זול. למדה גרמנית מתוך עיתונים ישנים שאספה מפחי אשפה של שכנים, מילה מול מילה, במילון כיס שקנתה בפרוטות. בלילות תפרה בגדים לפי הזמנה, המחט קופצת באור מנורת שולחן חלשה, כי חשבון החשמל לא חיכה לאף אחד. הדודה בגראץ עזרה בהתחלה, אבל אחרי שנה אמרה לה בפירוש, בלי לשבת אפילו: "את לא יכולה לגור פה לנצח. תמצאי דירה משלך."
נעמי מצאה חדר קטן מעל מאפייה. ריח הלחם עלה מהרצפה כל בוקר בחמש, לפני שהעיר הזאת התעוררה בכלל. שירה, הבת, גדלה עם הריח הזה במקום שעון מעורר. נעמי עבדה בשלוש עבודות במקביל — ניקיון בבוקר, תפירה בצהריים, הגשה במסעדה טורקית בערב — ולמדה לחשב עד השקל האחרון, האגורה האחרונה, כמה זמן עוד יחזיק שק הקמח שקנתה במבצע. שינה הפכה למותרות שהיא כבר לא זכרה את הטעם שלו.
הפריצה הגיעה דרך אישה תורכייה בשם זוגתי, שעבדה איתה במסעדה. ערב אחד, כששתיהן קיפלו מפיות בין משמרות, זוגתי אמרה: "אני אלמד אותך טורקית, את תלמדי אותי עברית. הבן שלי רוצה לנסוע לישראל, לראות את הים שם." נעמי צחקה — "אני בקושי יודעת גרמנית" — אבל התחילה בכל זאת. תוך חצי שנה גילתה שהיא לא רק לומדת מילים; היא בולעת שפות שלמות בלי מאמץ שהיא מבינה מאיפה הוא בא. תוך שנתיים דיברה גרמנית שוטפת, תורכית טובה, והתחילה ללמוד הונגרית מפועל שגר בקומה מעל, שהיה משאיר לה פתקים עם מילים חדשות מתחת לדלת.
ב-1991, כשהגבול עם הונגריה נפתח יותר אחרי נפילת מסך הברזל, סוכנות נסיעות קטנה בגראץ חיפשה מישהי שתדבר עם הנהגים ההונגרים. נעמי הלכה לראיון בחליפה שהשאילה משכנה, וקיבלה את העבודה על המקום. בסוף החודש הראשון קיבלה מעטפה עם שטר של אלף וחמש מאות שילינג — לא עבור ניקיון, לא עבור תפירה, אלא עבור מה שהיה בתוך הראש שלה. היא הלכה לחנות כלי בית, קנתה קופסת פח קטנה עם ציור של הרי האלפים על המכסה, ושמה בפנים את השטר הראשון מקופל לשניים. לא פדתה אותו במשך שנים.
שירה גדלה בין שפות — בבית עברית וגרמנית מעורבבות, בחוץ תורכית מהשכנים, בבית ספר גרמנית רשמית. כשהייתה בת שמונה שאלה, בזמן שאכלה מרק על שולחן המטבח: "אמא, למה כולם פה ואבא לא?" נעמי הניחה את הכף, חשבה רגע, ואמרה רק: "כי הוא בחר ללכת, ואנחנו בחרנו להישאר ולהיות בסדר בלעדיו." זו הייתה הפעם היחידה ששירה שאלה על כך במשך תשע שנים.
הקריירה של נעמי כמתרגמת ומדריכת טיולים גדלה בהדרגה. עד 1995 עבדה במשרה מלאה, נוסעת עם קבוצות תיירים אוסטרים לפולין, לצ'כיה, ופעם בשנה לישראל. באחת הנסיעות האלה ישבה מול אמא שלה במטבח בקריית שמונה, שתי כוסות תה מונחות ביניהן בלי לגעת, ואמא אמרה לה: "את נראית עייפה יותר משנראית מאושרת." נעמי לא ענתה. חזרה לגראץ וכל יום שישי, בכל שנה שאחר כך, התקשרה בדיוק בשעה שש בערב.
ב-1998 קיבלה מלגה מאוחרת ללימודי היסטוריה באוניברסיטת גראץ. זה היה חלום שדחתה פעמיים — פעם כשעלתה לישראל בגיל עשרים ותשע ואף פעם לא הספיקה ללמד היסטוריה כפי שתכננה, ופעם נוספת כשעברה לאוסטריה ולא הייתה לה שעה פנויה ביום שלא הוקדשה להישרדות. עכשיו, בגיל ארבעים ואחת, למדה בערבים בין משמרות, כשירה כבר עוזרת לה לתקן חיבורים בגרמנית משופרת משל אמה. סיימה תואר ראשון בגיל ארבעים וחמש, ותואר שני בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית בגיל ארבעים ושמונה — נושא שבחרה כי הוא חיבר בין שתי השפות שהצילו אותה, טורקית וגרמנית.
בין לבין היא נסעה. לא בטיסות נוחות — בטרמפים, ברכבות לילה זולות, בהסעות משותפות עם נהגי משאיות שהזמינה לקפה בתחנות דלק כדי לשמוע את הסיפור שלהם. ביקרה שמונים ושתיים מדינות. בכל אחת למדה משהו מהשפה המקומית, גם אם רק "תודה" ו"כמה זה עולה". היום היא דוברת שלוש עשרה שפות ברמות שונות — עברית, גרמנית, תורכית, הונגרית, פולנית, צ'כית, סרבית, איטלקית, צרפתית, אנגלית, רוסית, ספרדית וערבית.
אבנר ניסה ליצור קשר פעם אחת, ב-2003, כששירה הייתה בת תשע עשרה ולמדה משפטים בווינה. שלח מייל קצר: "שמעתי ששירה מצליחה. גאה בה." נעמי קראה את המשפט שלוש פעמים, סגרה את המחשב הנייד, ולא ענתה. שירה כן ענתה — פגישה אחת בבית קפה בווינה, שבסופה חזרה הביתה ואמרה לאמא שלה, כשהיא מניחה את המפתחות על השולחן: "לא צריך אותו. יש לי אותך."
היום, שבע שנים אחרי שסיימה את התואר השני, נעמי כותבת ספר על הנסיעות שלה — לא ספר מרירות, אלא ספר על מה שאפשר לבנות מכלום כשאין ברירה אחרת. היא עדיין גרה בעיירה הקטנה ליד גראץ, במרחק חצי שעה נסיעה מהחדר מעל המאפייה שכבר לא קיימת — הפכה לחנות טלפונים. שירה, היום בת ארבעים ושתיים, עורכת דין בווינה המתמחה בדיני הגירה, בדיוק כי — היא אומרת — "אמא שלי לימדה אותי שהחוק צריך להגן על אנשים כמוה, לא רק על אלה שכבר יש להם הכול."
לפני שבע שנים, כשנעמי סידרה ארון ישן במרתף, מצאה את קופסת הפח החלודה עם ציור הרי האלפים על המכסה. בפנים היה השטר הראשון שהרוויחה כמתרגמת ב-1991, ופתק מקופל שכתבה לעצמה אז: "אני עוד אחזור לזה — ללמוד, לראות עולם, לא רק לשרוד." באותו ערב שישי, על שולחן שעליו הייתה מונחת חלה קנויה ולא אפויה — כי נעמי, למרות הכול, אף פעם לא הצליחה ללמוד לאפות — היא הוציאה גם את המזוודה הכחולה מתחת למיטה, לראשונה מזה שנים, והניחה אותה על השולחן לצד הקופסה.
שירה הביטה בשתי החפצים, במזוודה ובקופסה, ושאלה: "מה בפנים?" נעמי פתחה את המזוודה. שמלת הכלולות עדיין הייתה שם, מצהיבה קצת בקצוות. "זו הייתה השאלה שלי במשך שבע שנים," אמרה נעמי. "מתי אני פותחת אותה שוב. חיכיתי שיהיה לי משהו לשים בתוכה חוץ מהשמלה הזאת. עכשיו יש לי את הפתק." היא הניחה את הפתק המקופל בתוך המזוודה, ליד השמלה, וסגרה את המכסה.
שירה קראה את הפתק פעמיים לפני שהוחזר למקומו, קיפלה אותו בקפידה, ואמרה רק: "תשמרי את זה איפה שתמצאי אותו שוב בעוד עשרים שנה, אמא. ותפתחי את המזוודה הזאת קודם."
