בעלי תמיד אמר שכסף משנה אנשים. לא האמנתי. עד שראיתי את אמא שלו סופרת מעטפות בבר מצווה של הנכד שלה.
זה התחיל בפברואר, כשהתברר שענבר בן שלנו זקוק לניתוח. שום דבר דרמטי, מום מולד בכף הרגל, אבל ככל שיותר מהר ככה יותר טוב. קופת חולים נתנה תור בעוד ארבעה עשר חודש. פרטי — שבעים אלף שקל. היו לנו שלושים ושניים אלף. את השאר היינו צריכים ללוות.
ואז התקשרה החמות, גברת רבקה. אישה מבניין ישן ברחוב אבן גבירול בתל אביב, שלושה חדרים, מרפסת גדולה, כלי כסף אחרי סבתא. תמיד ריחה מבושם לבנדר ותמיד ידעה יותר טוב. היא התקשרה לבעלי במוצאי שבת, בדיוק כשהכנתי תה בדירת החדר וחצי שלנו בפלורנטין.
"אני אלווה לכם. אבל בתנאי שתעבירו לי את הרכב."
בעלי קפא עם הטלפון ליד האוזן. היה לו סובארו אימפרזה ישן, שנתון 2007, שקנה תמורת עשרים אלף שקל עוד לפני החתונה. נסע בו לשוק הסיטונאי לירקות, כי עבד בחנות ירקות ברחוב אלנבי. הרכב הזה היה הבית השני שלו.
"אמא, הרי הסובארו הזה שווה בקושי רבע ממה שאנחנו צריכים."
"אז תלוו במקום אחר."
לא היה מקום אחר. הבנק סירב — ותק קצר מדי בעבודה של בעלי. המשפחה שלי גרה במושב קטן ליד קריית שמונה, אבא בנכות, אמא מנקה בבית ספר. הם ואחותי אספו יחד אחת עשרה אלף שקל וזה היה הגג.
החמות הגיעה ביום חמישי עם תיק. הניחה על השולחן חוזה שהיא כינתה "העברת בעלות להבטחת חוב". הרכב עובר אליה רשמית, ואחרי החזר החוב חוזר לבעלי. ריבית? בכלל לא. משפחה.
בעלי חתם. גם אני, כי הייתי שותפה ברכב. הידיים שלי רעדו כשעורך הדין החתים את החותמת, אבל ענבר היה צריך את הניתוח וזה היה הדבר הכי חשוב.
הניתוח הצליח. הבן שלנו נשא סד במשך חצי שנה, אחר כך הורידו אותו. הוא רץ היום בחצר כמו משוגע. ואנחנו החזרנו את החוב בשיניים. כל חודש העברה לחשבון של החמות — אלף ומאתיים שקל. בעלי לקח שעות נוספות בשישי, אני תפרתי וילונות בהזמנה בלילות כדי להוסיף עוד קצת.
אחרי חמש שנים נשארו לנו אחד עשר אלף. ואז במאי, בחג השבועות, החמות הודיעה בארוחת הצהריים שמאחר שהסובארו חונה אצלה בחצר, היא קצת משתמשת בו.
"הרי יש לך את הטויוטה שלך" — בעלי הניח את המזלג.
"מה, אסור לי? שלי שותה יותר דלק. שלכם חסכוני יותר."
התברר שכבר חצי שנה היא נוסעת בו לבית הבראה בטבריה, כי הטויוטה שלה התקלקלה. בעלי לא אמר כלום. רק אחר כך במכונית טרק את הדלת כך שהשמשה רעדה.
"זה רק רכב" — אמרתי.
"זה לא רכב. זה החיים שלי. היא לקחה לי אותם."
לפני חודש שילמנו את התשלום האחרון. העברתי את הכסף לחשבון, חיכיתי יומיים וכתבתי לחמות הודעה שביום שישי נבוא לקחת את הסובארו ושתכין בבקשה את הרישיון.
היא ענתה אחרי שלוש שעות.
"אני לא מחזירה. הרכב שלי. חוץ מזה עלה לי — החלפתי שמן, צמיגים חדשים, רצועת תזמון. זה לא הוגן שאחזיר בחינם."
בחינם. היא הלוותה שבעים אלף שקל, קיבלה כל חודש העברה במשך חמש שנים, בינתיים נסעה ברכב כאילו שלה. ועכשיו — בחינם.
בעלי עישן כל הלילה במרפסת. גלל שוב ושוב את ההודעה, כאילו האותיות יכולות להתחרט. אחר כך כתב לאמא שלו שניפגש ונדבר כמו אנשים בוגרים.
הגענו בשבת בבוקר. גברת רבקה חיכתה לנו בסלון, עם קפה, בשרשרת פנינים. על השולחן הונחו המפתחות של הסובארו. בעלי נשם לרווחה.
"אמא, בואי נדבר —"
"קודם נספור" — קטעה אותו. הוציאה ממגירה מחברת עם קווים. הדפים היו כתובים בכתב יד קטן. "החלפת שמן כל עשרת אלפים קילומטר, ארבע פעמים בשנה, מאתיים שקל כל פעם. פילטרים. טסט, ביטוח חובה ומקיף — אלף ושמונה מאות שקל בשנה. צמיגי חורף, שלושת אלפים ומאתיים שקל. רצועת תזמון עם החלפת משאבה, באוגוסט שעבר, אלפיים וארבע מאות. חניה בחניון — מאתיים שקל לחודש, כי הייתי צריכה לשכור, מאחר שהרכב שלי חונה בחצר. סך הכול בחמש שנים: ארבעים ושמונה אלף ושלוש מאות שקל." הושיטה לו את הדף. "תחזיר חצי, אחזיר את הרכב."
בעלי הביט בדף הזה כמעט דקה. הפנים שלו הפכו אפורות.
"הרי את הלווית לנו כסף לניתוח של הנכד שלך."
"הלוויתי. ואתם החזרתם. והרכב שלי. כי ככה חתמתם."
היא קמה, לקחה את המפתחות מהשולחן והכניסה אותם לכיס הז'קט.
"אתם יכולים ללכת. ובלי סצנות ליד אבא, יש לו לב חלש."
למטה, לפני הבניין, בעלי השעין את המצח על ההגה של הפיאט פונטו שלי וישב כך בלי תנועה. לא בכה. פשוט ישב, ואני ספרתי בראש: ארבעים ושמונה אלף ושלוש מאות, ארבעים ושמונה אלף ושלוש מאות, ארבעים ושמונה אלף ושלוש מאות.
בבית הוצאתי מהמגירה אלבום ישן. תמונות מבר המצווה של ענבר, לפני ארבע שנים. החמות בשמלה כחולה כהה, עם מעטפה ביד. אני זוכרת איך אחר כך היא ישבה בכורסה ופרשה את הכסף על הברכיים כדי לספור כמה קיבל הנכד שלה. אז חשבתי שזו דאגה.
עכשיו אני רואה שזו הייתה ספירת רכוש של מישהו אחר.
כעבור שבועיים הגיעה אלינו שוטרת קהילתית. אישה עייפה, עם שיער מאפיר, תיק מתחת לבית שחי. החמות הגישה תלונה שהכלה לשעבר שלה — אני — גנבה מהמוסך שלה כלים בשווי שנים עשר אלף שקל. פטיש, ברגים, מקדחה שבעלי קיבל ממני ליום הולדתו השלושים.
השוטרת קיבלה את ההסבר — היו לנו עדים, תמונות, קבלות מהומסנטר — אבל זה לקח שלושה שבועות. שלושה שבועות שבהם ענבר שאל למה סבתא לא מתקשרת.
ואז הגיע מכתב מבית המשפט. לא החוב, לא עניין הרכב. החמות כתבה שהיא רוצה להחזיר את הוצאות הטיפול הרפואי של בעלה. התברר שחמי, מר יעקב, סבל במשך ארבע שנים ממחלת כליות. החמות פתאום החליטה שמאחר שלא תרמנו לביקורים הפרטיים שלו אצל נפרולוג — והיו שלושים ושבעה כאלה, שלוש מאות שקל כל אחד — אנחנו חייבים לה את זה.
בעלי קפץ מהשולחן, עד שהכיסא נפל.
"את, לעזאזל, אין לך זכות לגעת בילד שלי!"
החמות בצד השני של הקו צחקקה.
"אבל זה לא נוגע לילד, זה נוגע אליך. חוב זה חוב. אם לא תשלם, יעקלו לך את המשכורת. ומה תגיד אז לענבר?"
אז ראיתי איך בעלי אוחז בחזה. הוא הלבין, שקע לרצפה, נושם כמו דג מחוץ למים. ענבר רץ פנימה מהחדר השני ועמד בדלת. תשע שנים. גדול מדי כדי לבכות ליד ההורים, קטן מדי כדי להבין מה קורה.
אמבולנס. נשימה מקוטעת. התקף חרדה, לא התקף לב, תודה לאל.
ישבתי על כיסא ליד המיטה בבית החולים ואחזתי בידו של בעלי. הרגשתי איך האצבעות שלו רועדות, כאילו הוא עדיין מדבר עם אמא שלו.
ואז הוא הניח על ברכי את הטלפון.
"תקליטי אותה. תתקשרי ותקליטי."
חזרנו לבית המשפט. החמות הגיעה בחליפה, עם עורך דין, עם תיק מלא ניירות. לי היה רק דיסק און קי אחד. השמעתי את השיחה שבה היא צוחקת שיעקלו לבעלי את המשכורת ושואלת מה יגיד לענבר. השופט הקשיב בלי תנועה, מתקן את המשקפיים שוב ושוב.
עצרנו גם את הבקשה שלה לפינוי מהדירה שלנו — היא הגישה אותה יומיים אחרי הדיון. הדירה הייתה בבעלות בעלי, אבל אולי היא קיוותה שניכנס לפאניקה ונשלם בשביל שקט נפשי.
לא שילמנו.
אתמול בבוקר מצאתי על מגב השמשה פתק צהוב. כתב היד של החמות, קטן, מסודר, כמו תמיד.
"זה נגמר. אני מחזירה לכם את ארבעים ושמונה אלף ושלוש מאות הארורים האלה. אבל אני רוצה בחזרה את הרכב. אני לא ישנה, אני יודעת שאני זו שהרסתי. בואו נעשה כמו שהיה."
בעלי סובב את הפתק באצבעות, אחר כך הניח אותו על אדן החלון.
"בואי נלך" — אמר.
נסענו לתל אביב. החמות חיכתה לפני הבניין, באותו ז'קט שבו לקחה את המפתחות. נראתה חלשה. כאילו רזתה בעשר שנים.
בעלי ניגש לסובארו. פתח את התא מטען. הוציא ממנו קרטון שהשארנו שם לפני חמש שנים — בפנים היו תמונות מברית המילה של ענבר והנעליים הראשונות שלו.
"את יודעת, אמא" — אמר בשקט — "אני באמת חשבתי שאת זו שהצלת את הבן שלי."
"כי הצלתי. הכסף ממני —"
"לא." הוא סגר את התא מטען. "את הלווית כסף. והציל אותו הניתוח שעשו המנתחים בבית החולים איכילוב. את רק החזקת אותנו באגרוף."
הוא הסתובב. על המדרכה, ליד הקיר, עמדה השכנה שלה עם כלב. שמעה הכול. החמות כנראה ראתה שהכלב מכשכש בזנב והשכנה בוהה, כי פתאום הלבינה כמו הקיר הזה.
בעלי זרק את המפתחות על מכסה המנוע.
"הרכב שלך. סעי בו לטבריה. רק את השירותים תעשי מכיס משלך."
הוא נכנס לפונטו, אני אחריו. יצאנו לדרך. במראה ראיתי איך החמות עומדת ליד הסובארו השחור ולא יודעת מה לעשות עם הידיים.
ענבר נמצא עכשיו במחנה שייט. מתקשר כל ערב ומספר על הכנרת. אנחנו לא מדברים על סבתא. לא מדברים על הרכב.
ואתמול קיבלתי הודעה ממספר לא מוכר. מישהי מתל אביב, כנראה אותה שכנה, כתבה שגברת רבקה פרסמה את הסובארו למכירה באתר יד2. תמורת שלושים אלף שקל.
זה מה שהוא היה שווה. שלושים אלף שקל. על מה שעשתה, היא לא קיבלה אפילו שקל אחד יותר.
עניתי: "תודה". ואז הנחתי את הטלפון, מזגתי תה וישבתי במרפסת. קראתי מייל ישן מחברה מהעבודה, שהמליצה לי על עורך דין עוד בפרשת הכלים. השם עדיין היה אצלי בתיבה. החלטתי שביום ראשון אכתוב לו.
לא כדי להילחם. כדי שיהיה נייר על כל מה שיקרה. כי כל עוד החמות בחיים וענבר גדל, האישה הזאת עוד עלולה להמציא לא מעט. והפעם אני רוצה שכל שקל, כל הודעה, כל פתק על מגב השמשה יהיו במקום הנכון.
בעלי נוחר בחדר השינה. הבן שלנו ישן מתחת למפרשים. ואני מסתכלת על עצי הפיקוס הפורחים מתחת לבניין ובפעם הראשונה מזה חמש שנים מרגישה שכבר לא ייקחו לי כלום.
כי כל מה שיש לי עכשיו יש לו נייר, חתימה ותאריך. אפילו הכעס שלי.
