אני חשמלאי. יותר נכון, הייתי חשמלאי ארבעים ושתיים שנה, עד שיצאתי לפנסיה לפני שלוש שנים. אבל הבוקר ההוא במאי, אני זוכר אותו עד הפרט האחרון.
אני זוכר את החום. לא סתם חם — חמסין כבד, כזה שהאספלט מתרכך ממנו. נסעתי למושב ליד רחובות, לאיזה בית פרטי ישן משנות השישים. טלפנה אליי אישה, אמרה שהמזגן בסלון מקצר, ושהיא צריכה את זה מתוקן עד הצהריים כי בעלה בבית והוא לא מרגיש טוב. בקול שלה היה משהו צרוד, כמו אדם שלא ישן מספיק.
הגעתי בסביבות עשר. חניתי את הטנדר הישן ליד השער, לקחתי את ארגז הכלים, וניגשתי לדלת. אף אחד לא ענה. צלצלתי שוב. שקט. הלכתי מסביב לבית, אולי יש כניסה צדדית. ואז שמעתי מים וצחוק מתיז מהחצר האחורית.
הצצתי מעבר לפינה. בריכה קטנה, ירוקה קצת מאצות. גבר צעיר יחסית, אולי בן חמישים, ישב על שפת הבריכה, הרגליים שלו משתלשלות למים. לידו בחורה, צעירה ממנו בהרבה. היא צחקה ממשהו, והוא חייך אליה וליטף לה את הברך. "יאללה, קדימה, קפיצה", היא אמרה. והוא קם. בלי שום קושי. בלי כסא גלגלים, בלי קביים, בלי להיאחז בכלום. פשוט קם על שתי רגליים בריאות וצלל לבריכה כמו שחיין מקצועי.
התקשרתי לאשה. "תקשיבי, הגעתי. אף אחד לא פותח לי". היא השתתקה לשניה. "אתה בחצר האחורית?" שאלה. "כן". "תישאר שם. אני מגיעה תוך עשרים דקות".
לא הבנתי כלום, אבל לקוחה היא לקוחה. חיכיתי על הספסל בכניסה, עישנתי, הסתכלתי על הבריכה. הגבר עלה מהמים, צחק עם הבחורה, מזג להם משהו לשתות. האישה שלי חזרה לקו — היא חייכה, ירדה מהאוטו, ופשוט נכנסה הביתה דרך הדלת הראשית. בלי להסתכל עליי. אחרי דקה היא יצאה לחצר עם ג'ריקן לבן ביד.
הלכתי אחריה, יותר מסקרנות מאשר ממקצועיות. היא ניגשה בשקט לבריכה. זרקתי מבט לג'ריקן — חומצת מלח, החומר הזה שמנקים איתו אבנית. מרוכז. על המדבקה היה כתוב "זהירות — גורם לכוויות".
היא פתחה את הפקק. הגבר ראה אותה באיחור. "דליה? מה את עושה פה—" הוא אפילו לא סיים את המשפט. היא שפכה את כל תכולת הג'ריקן למים.
זה לא היה דרמטי. לא היה פיצוץ, לא היה צעקה. פשוט ריח חריף שעלה מהמים. קודם הבחורה צווחה. "איכסה! מה זה?! זה שורף לי את העור!" היא התחילה להתגרד בפראות. הגבר קפא רגע, ואז גם הוא התחיל לזוז בעצבנות, לגרד את הכתפיים, את הצוואר, את הבטן. "דליה, איזה שטויות אלה! תפסיקי!"
דליה — ככה קראו לה — לא אמרה מילה. הפנתה אליהם את הגב ונכנסה הביתה. אני עמדתי שם, באמצע החצר, עם ארגז הכלים ביד. הגבר והבחורה יצאו מהבריכה בריצה, רטובים, אדומים, מגרדים את עצמם. "זה כואב כמו אש", הבחורה כמעט בכתה. הגבר רץ אחרי אשתו, קרא לה לפתוח. אני שמעתי נעילה מבפנים. בריח חדש.
הבנתי שכאן נגמרת העבודה שלי. התחלתי ללכת לכיוון הטנדר. אחרי שלוש דקות שמעתי דלת צדדית נפתחת. דליה יצאה עם שקיות שחורות גדולות, מלאות בבגדים של גבר. היא זרקה אותן מחוץ לשער, על המדרכה, ממש ליד הפח הירוק. ערימה של חולצות, מכנסיים, ז'קט ג'ינס.
הגבר רץ אל השער. "את לא נורמלית! תתני לי להיכנס, אני אקח את הדברים שלי ואסתלק."
היא פתחה חלון קטן, כזה שליד דלת הכניסה. זרקה לעברו תיקיית קלסר שחורה. "הנה. תעבור על זה בשקט. הבית על שמי, הרכב על שמי, החשבונות על שמי. אתה יוצא מפה כמו שנכנסת — עם כלום".
הוא הרים את התיקייה. פתח אותה. עבר על הדפים. הפנים שלו התחלפו — מהלם לכעס, מכעס למשהו אחר. בלבול, אולי.
הבחורה, עוד אדומה ומגרדת, התעטפה במגבת ושאלה אותו: "עמוס, אתה אמרת שהבית הזה שייך לך ולאח שלך". הוא שתק. היא חיכתה. הוא עדיין שתק. היא נעצה בו מבט, לקחה את התיק שלה, ונעלמה לכיוון תחנת האוטובוס בלי להגיד מילה אחת נוספת.
אני עמדתי שם, ליד הטנדר. דליה הסתובבה אליי. "מצטערת, אדוני. המזגן יחכה. תשלח לי חשבונית על ההגעה". היא דיברה בטון שקט, מעשי, כאילו ביקשה ממני להחליף שעון שבת.
לא שלחתי לה חשבונית. אבל שמעתי עוד שבוע, מחבר של חבר, מישהו שמכיר את המושב, שעמוס ניסה להגיש תביעה נגדה. טען שזרקה אותו לא חוקי. דליה, מסתבר, תבעה אותו ראשונה — גירושים, פיצויים על מצג שווא, והכל מתועתק בהודעות ובסרטונים ממצלמות האבטחה. מסתבר שהיא התקינה אותן שלושה חודשים קודם, כי "משהו לא הסתדר לה". היא פשוט לא ידעה מה בדיוק.
הדבר היחיד שקיבל בסוף, כך אמרו, היה חשבון טיפול רפואי מהקופה עבור כוויה מדרגה ראשונה. 2,400 שקל. לא סכום שמחסלים איתו בית, אבל סכום ששורף בכיס הרבה יותר מכל חומצה.
כשסיימתי לארגן את הארגז בחזרה באוטו, שמתי לב שהבית נראה אותו דבר. אותה גדר חיה, אותה חצר, אותו דגל כביסה שהתייבש ברוח. אבל מאחורי החלון של המטבח עמדה אישה אחת, עם ספל קפה, והסתכלה על הטנדר שלי נוסע. בלי להניד עפעף.
