הדלת נפתחה עוד לפני שיעל הספיקה ללחוץ על האינטרקום. רחל עמדה שם, בשמלת פשתן לבנה וסנדלי עור מושלמים, אוחזת במגש זכוכית ועליו עוגת גבינה אפויה. לרגע היא נראתה כמו תמונה מקטלוג — השיער האפור-כסוף אסוף ברישול מהוקצע, עגילי הזהב העדינים מנצנצים באור הקלוש של המסדרון. במסדרון הדירה השכורה בדרום תל אביב היה ריח של טחב וטיגון ישן.
"רחל?"
"שלום, יעל. באתי לראות את הילדים."
יעל לא זזה מפתח הדלת. מאחוריה, בדירת המרתף הקטנה, נשמעה דממה מתוחה. רותם בן התשע ישב על הרצפה ליד המזרן והחזיק את נוגה הקטנה קרוב אליו. היא ישנה, פניה חיוורות מתחת לשמיכה הדקה.
"זה לא זמן טוב," אמרה יעל בקול חרישי.
"זה אף פעם לא זמן טוב. כבר חודשיים שאסף אומר שאתם 'בחופשה אצל אחותך בקפריסין'." רחל הניחה את המגש על שידת הטלפון המאובקת. "אבל גיסתי ראתה אותך בסופר-פארם ברחוב אלנבי."
ילד בן התשע הרים את פניו. "סבתא?"
רחל נכנסה פנימה. נעלי העור שלה נקשו על המרצפות הסדוקות. היא עצרה. החדר היה קטן — מטבחון פתוח, סלון שהוסב לחדר שינה, דלי שתופס את הטפטוף מהמזגן המקולקל. על השיש עמדה צלחת עם פרוסת לחם אחיד ישנה ולידה קופסת טונה ריקה.
"איפה המיטות?" שאלה רחל, הקול שלה שקט מדי.
רותם הצביע על שני המזרנים הדקים על הרצפה. "אבא אמר שלא צריך מיטות טובות. אנחנו לא נהיה פה הרבה זמן."
מבטה של רחל נדד אל הקירות המתקלפים, אל סיר האורז הריק בכיור. "מתי הוא אמר את זה?"
"כשהביא אותנו לפה," ענה הילד. "לפני חצי שנה."
רחל הפנתה את גבה ליעל. "אסף סיפר לי שאת עזבת. שהוא קנה לך כרטיס טיסה ואת לקחת את הילדים. הוא בכה אצלי בסלון. הוא אמר שאת לא מוכנה לדבר איתו."
"אני לא טסתי לשום מקום," מילמלה יעל. היא אחזה בקצה חולצתה, פרקי אצבעותיה לבנים. "הוא סגר את חשבון הבנק המשותף, ביטל את כרטיסי האשראי, והעביר אותנו לפה. החוזה על שמי."
רחל ניגשה לחלון הקטן שפנה אל חצר פנימית מוזנחת. עמדה והביטה החוצה רגע ארוך.
"למה לא התקשרת?"
"למה?" קולה של יעל נסדק. "את זוכרת מה אמרת בחתונה שלנו? כשעמדנו מתחת לחופה בראשון לציון, ואמא שלי הגיעה באוטובוס מעפולה, ואת פנית לאסף ואמרת ש'שילמתי מספיק כסף כדי שעורכת הדין הזאת תביא לך איזו ירושה סבירה, לא כלה'."
"את שמעת?"
"כולם שמעו. ואז, כשילדתי את נוגה בניתוח חירום, שלחת פרחים עם פתק: 'מזל טוב. חבל שהפעם לא היה בן נוסף'."
רחל הורידה את ידה. "הייתי נוראית."
"את היית כנה. מעולם לא רצית אותי במשפחה שלך."
נוגה התעוררה. היא התיישבה על המזרון, משפשפת את פניה, ואז ראתה את סבתה. "סבתא? הבאת אוכל?"
"מה, מתוקה?"
"אוכל אמיתי."
רחל קפאה. "מה זה אומר אוכל אמיתי?"
רותם קם, מכניס ידיים לכיסי הפיג'מה הבלויה. "היא מתכוונת לעוף. לאורז."
משהו בפניה של רחל התפרק. היא כרעה ליד נוגה והושיטה יד אל לחייה. "מתי אכלת עוף בפעם האחרונה?"
"שישי שעבר," ענה רותם. "בגן. אבל נתתי לנוגה חצי מהשניצל שלי."
"די," אמרה יעל. ידה רעדה. היא מזגה מים מהברז לכוס פלסטיק. המים יצאו עכורים בהתחלה. "אל תספר הכול."
"אבל אמא, סבתא צריכה לדעת. אבא אמר שאם מישהו ישאל, נגיד שאנחנו בסדר גמור. אחרת הוא ייקח אותנו לגור איתו ועם קרן."
השתררה דממה. יעל העמידה את הכוס. הגב שלה נותר מופנה אל רחל.
"מי זאת קרן?" שאלה רחל.
"האישה שישבה ברכב כשאבא הוריד אותנו פה," אמר רותם. "היא ביקשה ממנו שיזדרז כי חם לה."
רחל התיישבה על כיסא המטבח היחיד. דממה עמוקה מילאה את הדירה. ואז, אט-אט, פנתה אל הארון הישן בפינה. דלתות העץ היו סדוקות, צבע תכלת מתקלף מהן.
"מה יש בארון הזה?" שאלה.
"כלום," אמרה יעל מהר מדי.
רותם ניגש אל הארון ופתח אותו. בתוך ערימת שמיכות דקות וקרטונים, שלף ידו תיק עור שחור, בלו בפינותיו. "זה התיק של אבא. הוא שכח אותו."
"רותם, תחזיר את זה!"
אבל רחל כבר אחזה בתיק. היא פתחה אותו. בפנים היו דפים מודפסים, חוזה שכירות, אישורי העברות בנקאיות, ומעטפה לבנה גדולה. היא שלפה את המעטפה. כשפתחה אותה, ידיה החלו לרעוד. בתוך המעטפה היה ייפוי כוח נוטריוני, חתום לכאורה על ידי יעל, המאשר לאסף למכור דירה ברחוב אחד העם.
"דירה ברחוב אחד העם," קראה רחל. "זו הדירה שבעלי קנה לכם."
"אסף אמר שהדירה רשומה על שמו," אמרה יעל. "שהוא מוכר אותה כדי לכסות חובות, ושנקבל דירה אחרת כשהמצב ישתפר."
"הדירה אף פעם לא הייתה רשומה על שמו." קולה של רחל נשמע צרוד. "אבא שלי התעקש. הוא רשם אותה על שמך הבלעדי, כצוואה שקטה לנכדים."
יעל נשענה על הקיר. "אבל… החתימה על ייפוי הכוח…"
"מזויפת." רחל הצביעה על התאריך. "תראי. התאריך הזה. בדיוק ביום שבו היית בבית חולים אחרי הלידה."
בדיוק אז נשמע צפצוף אלקטרוני קצר בכניסה. צעדים. ואז הדלת נפתחה. אסף עמד שם, בחולצת פולו לבנה, מפתחות הב.מ.וו בידו, נראה כמו פרסומת מהלכת לחיים הטובים. מאחוריו, במסדרון, ניצבה אישה צעירה עם משקפי שמש מוזהבים.
הוא קפא. מבטו עבר מאמו, אל התיק, אל הדפים הפזורים.
"אמא…"
"אל תקרא לי ככה." רחל קמה, מגונדרת כתמיד, אבל בתוך המעטפת הזאת של האלגנטיות, המבט שלה בער. "בוא תיכנס."
אסף לא זז. האישה שמאחוריו, קרן, נראתה מבולבלת, חיוך קטוע על פניה. "מה קרה? אנחנו צריכים לזוז, יש לנו שמירה במסעדה. אסף, אני אחכה בדירה שלך?"
רחל לא הפנתה אליה מבט. "תגידי לקרן שתיכנס גם. שתשמע איזה מין גבר מחכה לה."
"אמא, את לא מבינה…" הוא עשה צעד קדימה.
"אני מבינה מצוין." רחל הרימה את ייפוי הכוח. "אתה מכרת את הבית של אשתך. השארת אותה בלי חשמל, בלי טלפון, בלי מזגן באוגוסט בתל אביב, במרתף. נתת לילדים שלך לישון על הרצפה. ואתה באת הנה עם…" היא הציצה רגע בקרן, "…עם המישהי הזאת, ואתה קונה לעצמך רכב חדש."
"יש לי זכויות!" קולו עלה. "את חושבת שלהורים אסור לכעוס? האישה הזאת לא מסוגלת להחזיק בית, היא גמורה, הילדים יהיו אומללים איתה! אני ניסיתי להציל אותם!"
"המקום הזה," קטעה אותו רחל, מצביעה על הרצפה הסדוקה, "הוא המקום שהבן שלי יצר."
קרן הסירה את משקפי השמש, פניה הלבינו. "אסף, על מה היא מדברת? איזו מכירה?"
אסף הפנה אליה את גבו חלקית. "קרן, תחכי לי באוטו. זה עניין משפחתי."
"עניין משפחתי," חזרה רחל על המילים. היא הוציאה את הטלפון הסלולרי שלה. "מעולה. בדיוק חייגתי לעורך הדין שלנו, אלון."
פניו של אסף החווירו. "למה?"
"אלון יביא שמאי. אנחנו עוצרים את העברת הכסף עוד הבוקר. הדירה ברחוב אחד העם עדיין רשומה על שם יעל, והחתימה על ייפוי הכוח — תרמית. או שאתה מחזיר כל שקל, או שאתה יושב בכלא."
"את לא תעשי את זה," הוא פלט. "אני הבן שלך."
רחל הביטה בבנה זמן רב. ואז, אט-אט, הרכינה את ראשה לעבר נוגה, שלפה בעדינות את דובי הצעצוע מאחורי המזרון והניחה אותו בידי הילדה. "גם נוגה היא הנכדה שלי. גם רותם. ובדיוק בגלל זה, אתה תצא מהבית הזה עכשיו. בלי לצעוק, בלי לקלל. תצא. וכשתהיה מוכן להודות על הכול בפני שופט, אתה תרים טלפון."
קרן נראתה כמי שחטפה סטירה. "על מה היא מדברת, אסף? אמרת לי שהיא עזבה אותך לקפריסין. אמרת שהיא לקחה לך את הילדים." היא הביטה בדירה. בילדים. ביעל. "חיכיתי לך באוטו. איפה אתה גר, בעצם?"
אסף לא ענה.
נוגה קמה מהמזרון. היא ניגשה אל רחל, אוחזת בידה. "סבתא, את כועסת?"
"לא עלייך, אהובה שלי." רחל התכופפה והרימה אותה. "אתה," פנתה אל אסף, "עד סוף השבוע תפנה את הדירה שלך. קרן תצטרך למצוא מקום אחר. הילדים שלי חוזרים לגור בכבוד, בבית שלהם ברחוב אחד העם."
היא פסעה לעבר הדלת, נוגה על מותניה. "יעל, תביאי את התיקים. רותם, תנעל סנדלים."
בחוץ, בעל הבית עמד בפתח דלתו, מציץ החוצה. רחל הרימה יד קלה לשלום. "סליחה על הרעש. שבוע טוב."
אסף נותר לעמוד במרכז החדר, קפוא. קרן נאנחה מאחוריו, צליל של אכזבה. היא הסתובבה על עקביה וצעדה החוצה אל המדרגות, משאירה אותו לבד. יעל אספה במהירות את הבגדים, את תיק הגן, את דובי הצעצוע של נוגה.
כשירדו במדרגות אל עבר הרכב של רחל, עצרה יעל. "רחל."
האישה המבוגרת הסתובבה.
"את עדיין… לא אוהבת אותי."
רחל פתחה את דלת הרכב, מהדקת את חגורת הבטיחות של נוגה במושב האחורי. היא יישרה את גבה.
"את צודקת. אולי באמת לא אוהבת אותך." היא סגרה את הדלת בעדינות, ואז הביטה ישירות ביעל. "אבל הילדים האלה הם הדבר היחיד שנשאר לי מבעלי. ומה שהבן שלי עשה…" היא נעצרה, נשמה עמוק. ריח הביוב מהרחוב התערבב פתאום בניחוח הבושם היקר שלה. "אף אחד לא יגיד שאמא שלי נתנה למשפחה שלי לחיות בביוב. תיכנסי לאוטו."
