המגש ריצד קלות בידיה, והדייסה הכתומה שבקערה השמאלית כמעט נשפכה. בחדר האוכל של קיבוץ מחניים, בזמן שקבוצת המטיילים שלה העבירה מגשיות בפול ויום, עפרה נאבקה לאזן את כלי האוכל. מישהו התנגש בה מאחור. כולה התערערה. לפני שהרגישה איך נוזל חם נספג בחולצת הכותנה שלה, היא כבר שמעה צחוק מבויש לידה.
"אני מצטער, מצטער, המגפיים שלי החליקו." קול עם מבטא ארגנטינאי, לא אופייני.
היא הרימה עיניים וראתה את יוסי. גבר בנוי, חולצת טבח ספוגה ליד צווארון, קעקוע קטן של תמנון בפרק כף היד. הוא הושיט לה מגבת בד כחולה. היא לקחה בשקט, מנגבת את החולצה. "אל דאגה, המרק לא יסבון לי את היום," אמרה, יותר לעצמה.
"אני מתעקש להכין לך קפה הפוך. בלי מרק."
היא עדיין זוכרת את דקות ההמתנה ליד הדלפק, איך פיזר אבקת קינמון בצורת לב על הקצף. היא הייתה בת ארבעים ושבע, גרושה, מדריכה בגליל עם דירה קטנטנה בראש פינה, ועם אם בת שבעים ושלוש שגרה איתה ועוקבת אחרי כל צעד שלה. בשום תרחיש לא דמיינה שמישהו ילמד ידית של ספל ויגיש לה את הלב.
יוסי טיפל בחדר האוכל בקיבוץ. הוא היה בן שלושים ושלוש, עלה לבדו מבואנוס איירס עשור קודם לכן, לא צבר רכוש, גר בדירת חדר קטנטנה. כל לילה, אחרי שהמדריכים היו עוזבים, הוא היה מנקה בזהירות את הפלטה, מנגב, שורק לעצמו שירים של צ'רלי גארסיה. עפרה התחילה להזמין קבוצות לקיבוץ מחניים לעתים קרובות יותר.
שלושה שבועות אחרי המרק, היא גילתה בטלפון הודעת וואטסאפ: "אני אשטוף לך את כל החולצות, רק תשלחי מיקום." היא הקלידה "ליד המזרקה הישנה בראש פינה, תשע בערב." בלי לחשוב. הם נפגשו. ליד המים שזרמו ניגר, הוא סיפר על אבא שעזב אותו, על חלום לפתוח מסעדה ארגנטינאית קטנה. היא סיפרה על בעלה לשעבר שעזב לאשדוד, על הבת שיילי, שעכשיו בת שש-עשרה וקוראת לה "מאובנת". הם לא נישקו בפעם הראשונה. הוא נגע בלחיה בקצות האצבעות, כאילו הוריד כתם בלתי נראה. היא הרגישה את הבטן מתכווצת.
השבועות זרמו. חניוני לילה, שמורות טבע, שקיעות מעל עמק החולה. עפרה החביאה את יוסי מהסביבה, כמו צנצנת של זהב. שמלות הטיול שלה קנו ריח של סחלב בר.
עד שהטלפון נפל.
יום רביעי, ארבעה באוקטובר. היא יצאה להתקלח, הטלפון נשאר על שולחן המטבח, מואר. מזל, אמה בת השבעים ושלוש, ישבה מול פלטת שבת קרה, וקלפה קישוא. נורת המסך משכה את עיניה. היא מרכיבה משקפיים, קוראת את ההודעה: "אוהב אותך, נרקיס שלי. תגידי לי מתי ניסע לים." מתחתיה לב צהוב.
מזל הרגישה את הרגליים קורסות. היא לא צעקה. חיכתה.
עפרה יצאה עטופה במגבת, עור לח. מזל אחזה את הטלפון כלפי מעלה. "מי זה נרקיס. בן כמה הוא." קול של אבן.
"אמא…"
"אל תקראי לי אמא. שאלתי בת כמה הוא."
"שלושים ושלוש."
מזלת סינפה. "את בת ארבעים ושבע. יש לך בת. שכחת איך נראית? מספיק צעיר כדי להיות הבן שלך. מה יגידו השכנים, אצל חגי? אצל ריקי מהמכולת?" בניוז הטלוויזיה התחילו המבזק, אבל איש לא שמע. "תסתכלי על עצמך במראה," סיננה.
באותו לילה, שיילי שמעה הכול מאחורי דלת החדר. היא נכנסה בלי לדפוק, נעליים ביד, ועיניה דולקות. "אם את באמת איתו, אני עוברת לאבא באשדוד. אני רצינית. אין לי כוח להיות הבת של האישה המוזרה של השכבה."
הדים הסתחררו בין קירות האבן הירושלמית.
עפרה לא התווכחה. היא צלצלה ליוסי ולחשה, "אנחנו צריכים הפסקה. רק לשבוע." הוא ענה, "אני לא הולך לשום מקום. תגידי לי איפה ומתי וכמה." היא ניתקה.
שלושה ימים היא לא אכלה. בקבוק קטן של שמן זית עתיק נשפך על השיש, והיא לא ניגבה. החתולה הג'ינג'ית של השכנה, שתמיד נמה על מעקה המרפסת, הפסיקה לבוא.
ביום החמישי, יוסי הגיע.
הוא חצה את רחוב אבנים בשעה ארבע אחה"צ, לבוש בגדי שבת לא אופייניים, ובידו זר כלניות. דלת הבית הייתה פתוחה. במטבח, מזל דפקה בצק על השיש, שיילי גלשה באינסטגרם, עוצרת את ההבהוב. עפרה ישבה ליד המקרר, אצבעות שקטות על כוס תה נענע. יוסי הופיע בסף, הגזרה ממלאת את המסגרת. "אני יוסי," אמר בקול שטוח, "באתי להגיד שאני לא בורח."
השקט הופר. מזל פרצה: "תעוף מכאן! אין לך בושה? מה, זונה היא?!" היא השליכה את הבצק. שיילי צעקה "אבא שלי יבוא ויסדר אותך!"
יוסי לא זז. הוא שם את הכלניות על השיש ליד קרש החיתוך. אבל מי שזזה הייתה עפרה. היא קמה באיטיות, לקחה את כוס התה, שתתה לגימה, ואז — בבת אחת — זרקה את הכוס אל הקיר. רסיסים התפזרו על המרצפות. רעש מתנפץ מילא את החדר. "די!" נבח קולה, חד, לא של אישה שמבקשת רשות. "אני אוהבת אותו. זאת החיים שלי. מי שלא מוכן — הדלת פתוחה, גם לאמא שלי, גם לבת שלי. אבל אני לא משקרת יותר."
הכול קפא. אפילו צליל המקרר חדל לרגע. מזל התישבה על כיסא, פיה פתוח. שיילי נסוגה בריצה לחדרה, טורקת את הדלת. יוסי נגע בכתף של עפרה, היא רעדה קלות, אך לא התרחקה.
הלילה חדר לחלונות. בסביבות חצות, דלת החדר של שיילי נפתחה בחריקה. היא התגנבה, כרית בידה, ושכבה ליד אמה במיטה. "אמא, לא באמת רוצה לעבור לאבא. אבל למה דווקא מישהו צעיר? זה מפחיד." לחישה. עפרה ליטפה את שיערה. "אין לאהבה תאריך תפוגה, מתוקה שלי," ענתה. "הוא לא לקח לי מקום, הוא מילא חלל."
בבוקר, שיילי ביקשה מיוסי שיסביר על הקעקוע. הוא סיפר. על התמנון שמסמל הסתגלות. "צריך למצוא את הצורה שמתאימה," אמר.
כעבור שלושה חודשים, חגגו ערב שישי. נרות דלקו על השולחן, שמן זית בקערה, חלות קטנות. מזל, לבושה חלוק סגול, מילאה צלחת של יוסי בדג מרוקאי. "תאכל, אתה רזה," אמרה באי-רצון, מבטאה התימני סמיך. יוסי הביט בעפרה. מתחת למפה, אצבעותיהן נשזרו. שיילי התכתבה בטלפון, אבל עצרה לרגע, הנהנה קלות לעברו.
בחלון הצפוני, לראשונה מאז שהגיע, ראה יוסי כוכב נופל חוצה את שמי הגליל. עפרה לא אמרה דבר. היא פשוט מזגה לו עוד מעט יין, רסיסי הכוס הישנה כבר לא נשמעו.
