סבא יהודה גר איתנו בדירת הפנטהאוז, קומה שלושים וארבע במגדל בתל אביב. כל ערב, בדיוק כשהחמה שוקעת מעל הים, הוא היה מתיישב על שרפרף קטן ליד דלת הכניסה, שולף שקית בד קטנה מכיס חולצתו ומפזר חופן גרגרי חומוס גסים לאורך המפתן. לא משנה מה – שבת, יום כיפור, גשם זלעפות – הטקס מעולם לא נפסק.
"סבא, למה אתה שם חומוס על הרצפה? אתה יודע שאמא משתגעת מזה," הייתי אומר לו.
"זה לא חומוס, עומר," היה עונה בלי להרים את הראש. "אלה גרגרים. כל עוד השורה שלמה – אף אחד לא עובר."
גלגלתי עיניים. אמא שלי שרה הייתה מסבירה לי שמאז שסבא חזר מלבנון, לפני ארבעים ושתיים שנה, הוא לא אותו דבר. "הוא ראה דברים שם, חמוד. שלא מדברים עליהם."
אבל אני? מהנדס תוכנה, שלושים ושתיים, חי במציאות של מספרים וקוד. אצלי דברים או עובדים או שלא. גרגרי חומוס על הרצפה לא נכנסו לאף משוואה היגיונית.
לילה אחד התעוררתי לקול צעדים. השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר. ירדתי יחף למסדרון, וראיתי את סבא עומד מול דלת הכניסה, דרכה חלוק רחצה דהוי. הדלת הייתה פתוחה סדק. הוא עמד קפוא. ידו האחת אוחזת בשקית, השנייה על המשקוף.
"סבא?" לחשתי.
הוא לא הסתובב. מבטו היה מקובע על המסדרון החיצוני. התקרבתי בשקט והצצתי מעבר לכתפו. בקצה המסדרון, ממש איפה שהאורות האוטומטיים נדלקים – עמדה דמות. אורות החירום לא נדלקו. היא נראתה כמו צללית מעובה, לא גבר, לא אישה, סתם נוכחות.
סבא לחש משהו. לא הבנתי את המילים. נשמע כמו ארמית, אולי ערבית עתיקה. הוא פיזר את הגרגרים באיטיות, בתנועה מדויקת, שורה מושלמת. הדמות לא התקרבה. היא גם לא זזה. היא פשוט עמדה שם, צופה.
כשסיים, סבא סגר את הדלת בשקט ונעל. רק אז שמתי לב שהוא מזיע, למרות המיזוג. הוא הביט בי, עיניים אדומות מעייפות.
"בוא," אמר. "צריך לשתות קפה."
במטבח, תחת אור הניאון הקר, הוא הרתיח מים בסיר ישן. ידיו רעדו קלות.
"סבא, מי זה היה?"
"מה שראית – לא ראית," אמר. "ומעכשיו, אני רוצה שתקשיב לי טוב. אף פעם, אבל אף פעם, אל תפתח את הדלת אם מישהו דופק אחרי שתיים בלילה. גם אם אתה מזהה את הקול. במיוחד אם אתה מזהה את הקול. הבנת?"
לא עניתי. הוא הביט בי בדממה. "הבנת?!"
"כן, סבא. הבנתי."
חודשיים אחרי זה סבא נפטר. אירוע מוחי. לא סבל. מצאו אותו במיטתו, פניו שלוות, ידו הימנית קפוצה קלות – כמו אוחזת במשהו.
השבעה הייתה קשה. אנשים באו והלכו, דיברו על סבא, על לבנון, על דברים שלא ידעתי. בלילה הראשון אחרי השבעה, כשהדירה התרוקנה, הלכתי לישון מותש.
בשתיים וחמש דקות נשמעו דפיקות.
טוק. טוק. טוק.
שלוש נקישות יבשות על דלת הכניסה. קמתי בבהלה. אמא יצאה מחדרה, חיוורת.
"אולי זה דואר?" אמרה.
"בשתיים בלילה, אמא?"
התקדמתי לעבר הדלת. הצצתי בעינית. המסדרון ריק. האורות פועלים כרגיל. כלום. פתחתי את הדלת. ריק. רק הרוח מהמזגן המרכזי שורקת.
עמדתי לסגור, כששמתי לב למשהו. שורת הגרגרים האחרונה שסבא שם – התפזרה. הגרגרים היו מפוזרים לאורך המסדרון, כאילו מישהו דרך עליהם, גרר אותם פנימה.
סגרתי את הדלת.
צעד אחד בתוך הדירה. חריקה קלה של פרקט.
קפאתי. "שמעת את זה?" שאלתי את אמא.
היא הנהנה. "המעלית…" לחשה.
אבל זה לא היה המעלית. הצעד היה בתוך הבית. איטי. כבד. גורר רגל ימין בדיוק כמו שסבא היה גורר אחרי הפציעה בלבנון.
מאותו לילה, הדברים השתבשו. מסגרות תמונות נפלו מהקירות. הטלוויזיה הייתה נדלקת לבד על ערוץ לבנוני ישן. הריח של טבק מקטרת – הריח של סבא – מילא את הסלון בשעות לא צפויות. הדבר הכי מצמרר: האוכל במקרר התחיל להתקלקל מהר פי שניים, כאילו משהו שאב ממנו את האנרגיה.
אמא החליטה לעשות סדר בחפצים של סבא. אולי לתרום בגדים, לנקות את הארון. עזרתי לה. בפנים, בתוך קופסת נעליים, מצאנו יומן צבאי ישן. הכריכה קרועה, הדפים מצהיבים. רובו היה כתוב בכתב יד לא מוכר, צפוף. בשער הפנימי נכתב בעט כדורי: "יומן מבצע: מרג' עיון, 1982".
התחלתי לקרוא. היו שם תיאורים קשים, דברים שלא אמורים לקרות לאף אחד. ובסוף היומן, חמישה דפים ריקים מתארים לילה אחד – הלילה שבו כל היחידה של סבא נמחקה. רק הוא שרד. הוא כתב על "דבר" שבא מהערפל, "שומר הסף" שהשאירו הכפריים. כתב שסגר איתו עסקה. "הגרגרים הם המחיר. כל ערב, עד סוף ימיי. ברגע שאפסיק – החוב יעבור."
הפלתי את היומן. אמא הרימה אותו, קראה את השורה האחרונה. ואז, שקט. כי שנינו קראנו את אותה שורה. סבא הוסיף בעט אדום, באותיות קטנות:
"עומר יודע מה לעשות."
באותו רגע נשמעו הדפיקות. שלוש פעמים. חזקות הפעם.
טוק! טוק! טוק!
הדלת רעדה במשקוף. הצצתי בעינית. שום דבר. אבל האוויר מסביב הפך צפוף, קר, כאילו מישהו הניח יד קפואה על העורף.
"אל תפתח," אמרה אמא.
"אני לא אפתח."
אבל הדלת – הידית התחילה לזוז. לא כמו שיד אדם מסובבת אותה, אלא כאילו מישהו לוחץ עליה מבחוץ, לאט, בכוח. הבריח התחיל לחרוק.
אז נזכרתי. השקית של סבא. היא תמיד הייתה מונחת על המדף ליד הדלת, בתוך נרתיק עור קטן. רצתי למטבח, פתחתי את הארון. הנה היא! ידי רעדו כששלפתי את השקית. פתחתי אותה.
היא הייתה כמעט ריקה. רק קומץ גרגרים בודד בתחתית. כף אחת, אולי שתיים. לא מספיק לשורה מלאה.
הידית המשיכה לזוז. מהסדק שמתחת לדלת נשב רוח קפואה.
"עומר!" צעקה אמא, "תעשה משהו!"
רצתי לדלת. שפכתי את הגרגרים הנותרים בקשת צרה על המפתן. לא שורה. לא מושלם. עלוב.
הידית נעצרה.
דממה.
נשמנו. התקרבתי לעינית והבטתי החוצה.
הדמות עמדה שם. בקצה המסדרון. צללית מעובה, לא גבר, לא אישה. בדיוק כמו אז. אבל הפעם, לקחתי נשימה עמוקה. סבא אמר "עומר יודע מה לעשות". לא הייתי בטוח, אבל הייתה לי הרגשה.
פתחתי את הדלת. אמא זעקה מאחוריי, אבל לא הקשבתי. יצאתי למסדרון. עמדתי מול הדמות. הרוח הקרה נשבה סביבי.
"אני יודע מה סבא הבטיח לך," אמרתי, והקול שלי לא רעד כמו שחשבתי שירעד. "אבל אני לא הוא. וההסכם מת איתו."
שקט. הדמות לא התקרבה. היא עמדה שם, בוהה בי, ואז – בפעם הראשונה – היא נסוגה. לא הלכה, פשוט התפוגגה. כמו עשן.
חזרתי פנימה. סגרתי את הדלת. אמא בכתה.
למחרת הלכתי לשוק הכרמל, מצאתי חנות תבלינים ישנה, וקניתי שקית גרגירי חומוס גסים. שקית גדולה.
מאז, כל ערב, בדיוק כשהחמה שוקעת, אני יושב על שרפרף קטן, פותח את השקית, ומפזר שורה מושלמת על מפתן הדלת. לא יודע אם זה עוזר, לא יודע מה סבא באמת ראה שם בלבנון. אבל דבר אחד בטוח: אני מעדיף לא לגלות.
