ראיתי את גרושתי ישנה על ספסל עם זוג תינוקות – מה שגיליתי שתי דקות אחר כך קרע לי את הלב

השם שלי אבי כהן, ואם הייתם שואלים אותי באותו בוקר, הייתי אומר שהחיים שלי סוף־סוף בשליטה. הרשת של בתי הקפה שהקמתי בחיפה התפוצצה, ההשקעות שלי צמחו יפה, ועברתי לדירת חמישה חדרים בשכונת כרמליה. מבחוץ הכול נראה מושלם. אבל לשלמות יש נטייה להסתיר סיפורים לא גמורים.

אחר הצהריים של יום חמישי. אמצע נובמבר. יצאתי לטיול עם אמא שלי, דינה, בגן האם. האוויר היה צלול, ריח אדמה רטובה אחרי הגשם של אתמול. עלים צהובים נדבקו לאספלט. אמא שלי דיברה על איזו דודה שהגיעה לגיל שמונים, אני החזקתי את הכוס קפה שלי וניסיתי להנהן בזמן.

ואז ראיתי אותה.

קודם חשבתי שאני טועה. צללית מוכרת על ספסל ליד המזרקה. רזה יותר ממה שזכרתי. ז'קט ג'ינס דק, לא מתאים לקור של הערב שהתחיל לזחול. נועה. גרושתי. האישה שלא ראיתי כמעט שנה וחצי. האישה שכעסתי עליה כל־כך חזק, עד ששרפתי כל גשר.

עצרתי. הקפה כמעט נשפך לי מהיד.

אמא שלי מיד הרגישה שמשהו קרה. "אבי, מה קרה?"

לא עניתי. כי באותה שנייה שמתי לב לשני הגופים הקטנים שישנו לידה. עטופים בשמיכות – אחת צהובה, השנייה ירוקה. תינוקות. פניהם קטנים ואדמוניים, אולי בני תשעה חודשים. הראש שלי סירב לעכל. נועה ישנה על ספסל בגינה ציבורית, וזוג תינוקות ישנו צמוד אליה, מוגנים מהרוח רק על־ידי גופה.

אמא שלי לחשה, "אוי, אלוהים."

הקול העיר אותה. נועה פקחה עיניים, לקח לה רגע להבין איפה היא נמצאת. ואז המבט שלה פגש את שלי.

"אבי."

הקול שלה נשמע עייף כל־כך. לא מופתע. פשוט עייף. ואז, אינסטינקטיבית, היד שלה ירדה אל השמיכה הצהובה, מכסה טוב יותר את התינוק שישן תחתיה. תנועה אימהית טהורה, בלי מחשבה.

בלעתי רוק. "מה את עושה פה?" השאלה יצאה חדה, כמעט תוקפנית. "ו… של מי הילדים האלה?"

נועה הביטה בי לרגע, ואז אמרה בשקט, "שלי."

משהו בבטן שלי התהפך. הסתכלתי שוב על התינוקות. על האף הזעיר. על השיער הבהיר. ואז אחד מהם פקח עיניים. עיניים כחולות בוהקות. בדיוק כמו שלי.

פתאום נזכרתי. לפני הגירושים, אמא שלי עמדה בסלון וצעקה: "היא מנצלת אותך, היא בטח בהריון מגבר אחר, תעיף אותה מהבית." המילים האלה נשרפו לי בראש, בדיוק בזמן שנועה ניסתה לספר לי משהו – ואני לא הקשבתי.

עכשיו, מול העיניים הכחולות האלה, הרגשתי איך הספק והאשמה נלחמים בתוכי. "נועה. תגידי לי את האמת," לחשתי.

היא לא ענתה מיד. דמעה זלגה לה על הלחי. "הם שלך, אבי. שניהם. אבל אני יודעת שצריך בדיקה, אני לא מצפה שתאמין לי סתם ככה."

אמא שלי נדרכה מיד. "אבי, היא משקרת. זה תרגיל. אתה לא רואה מה היא מנסה לעשות?"

הסתובבתי אליה. "את. אל תדברי."

לקחתי נשימה. התקרבתי לספסל. "איפה את גרה?"

נועה משכה בכתפיים, כאילו התשובה לא משנה. "עד לפני שבועיים היה לנו חדר קטן בעכו. בעל הבית העיף אותנו. מאז… אנחנו מסתדרים."

"מסתדרים" – לא "בסדר", לא "חיים". מסתדרים.

התינוק בעיניים הכחולות התחיל לבכות קמעה, רעב. התינוקת בשמיכה הירוקה התעוררה גם היא, פניה האדימו מהקור. בלי לחשוב פעמיים, הורדתי את המעיל שלי, זה שעלה לי שמונה מאות שקל, וכיסיתי איתו את שניהם. התכופפתי והרמתי את התינוק הבוכה, הוא היה קליל כמו נוצה. הרגשתי את החום שלו, את הריח המתקתק, והידיים שלי רעדו.

הבטתי בנועה. "תגידי לי למה לא באת קודם. ניסית להתקשר?"

היא השפילה מבט. "אמא שלך… היא אמרה לי אז, ביום שעזבתי, שאם אתקרב אליך שוב היא תדאג שלעולם לא אראה את הילדים. פחדתי. אחר־כך ניסיתי פעמיים במשרד שלך, השארתי הודעות – אף אחת לא הגיעה אליך."

הדם עלה לי אל הרקות. אסי מהמשרד, אמא שלי – כל אחד בדרכו סינן אותה החוצה. "זהו," אמרתי, "את לא ישנה פה עוד לילה אחד. אורזים הכול. תעשי בדיקה, אני אעשה בדיקה – אבל בינתיים את והילדים אצלי."

אמא שלי עמדה מהצד, פניה חיוורות, פה פעור. "אבי, חכה רגע. צריך עורך דין, צריך לבדוק, אני…"

"אמא, די." הקול שלי היה קר. "הילדים האלה על הספסל, והיא פחדה ממך מספיק. די."

היא לא הוסיפה מילה. נועה נראתה כאילו היא לא מאמינה. עזרתי לה לקום. היא הייתה כל־כך רזה. הרמתי גם את התינוקת, צמודה אליי, ולאט־לאט התחלנו ללכת לעבר החנייה. עברנו על פני המזרקה, על פני ילדים שרצו לתוך המים, על פני זוגות שצחקו. לאף אחד לא היה מושג מה בדיוק התרחש כאן על הספסל.

במכונית, ב.מ.וו X5 השחורה שלי, נועה התיישבה מאחור עם התינוקות. היא הדקה אותם אליה, כאילו עדיין לא מאמינה שמותר לה לנוח. נסענו בשקט. בכביש המהיר 2, הגשם חזר לטפטף. המגבים נעו בקצב קבוע.

כשנכנסנו לחנייה התת־קרקעית של הבניין שלי, כיביתי מנוע וישבנו שנייה. שמעתי את הנשימות הקטנות של התינוקות. "אני מבטיח לך," אמרתי, והסתכלתי מעבר לכתף, "מה שהיה, נגמר. נתקן הכול. בינתיים, אתם כאן."

נועה כחכחה בגרון. "יש להם שמות. איתי, הילד, ועלמה, הילדה."

חייכתי. לראשונה מזה שנה וחצי, באמת חייכתי.

"יופי. ברוכים הבאים הביתה, איתי ועלמה."

למעלה, בדירה, פתחתי את האור. האור הצהוב שטף את המטבח הגדול, הריק. נועה עמדה באמצע הסלון, מחזיקה את שני התינוקות, והסתכלה מסביב. היא נראתה קטנה, מבוהלת. "אבי, אני לא יודעת איך לומר תודה."

"אל תגידי." לקחתי ממנה את איתי, התינוק בעיניים הכחולות. הוא כבר נרדם שוב, אצבעותיו הקטנטנות נצמדו לאצבע שלי. עלמה ישנה על הכתף של נועה. בחדר השינה שלי, על המיטה, הנחתי אותם זה לצד זה.

נועה עמדה בפתח. "אני מניחה שאתה רוצה לדעת הכול."

נשענתי על המשקוף. "כן. אבל זה יכול לחכות. קודם תתקלחי, תישני, תאכלי. חייבת להחזיר לעצמך כוחות."

היא הנהנה, וקולה נשבר. "זה פשוט… לא ציפיתי."

שלחתי יד ולחצתי את כף ידה. היא הייתה קרה. "גם אני לא."

היא נעלמה אל המסדרון, צעדיה הקטנים נבלעו בקול המקלחת. הטלפון שלי זמזם על השולחן – השם "אמא" הבהב על המסך. לא עניתי. השתקתי אותו והנחתי עם הפנים כלפי מטה.

התיישבתי על קצה המיטה. איתי פקח עיניים כחולות והביט בי. אצבע קטנה התפתלה סביב האגודל שלי, ואז הוא פשוט נרדם שוב, כאילו תמיד הכיר אותי. הגשם המשיך לדפוק על החלון, אבל בתוך החדר היה שקט וחם.