אני נהג אמבולנס באזור התעשייה של רחובות כבר תשע שנים, ואת מה שקרה ברחוב התאנה בשכונת "כרמי השרון" אני מספר עכשיו רק כי הייתי שם באקראי, בדרך לקריאה אחרת שבסוף התבטלה.
זה היה יום שלישי בבוקר, קצת אחרי שבע, כשראיתי את הדחפור עומד מול הבית של איתמר זיו. עצרתי לרגע לבדוק את הכתובת הבאה שלי במפה, וכך נתקעתי שם עשרים דקות שלא תכננתי.
הבית של זיו היה בקצה הרחוב, מגרש גדול, ובסוף החצר עמד מבנה ישן מבטון ופח — לא יפה, זה בטוח. גג עקום, קורוזיה על הצדדים. שכנים כבר עמדו לאורך הגדר עם כוסות קפה, כמו מחכים למופע.
מהרכב הלבן שלה ירדה ליאת אשד, יושבת ועד הבית המשותף, עם משקפי שמש ולוח נייר צמוד לחזה. מאחוריה עוד שלושה חברי ועד, פועלים בז'קטים כתומים, ומפעיל דחפור.
"מר זיו," היא אמרה, "אנחנו מבצעים היום את ההריסה. קיבלת התראות מספיק זמן."
הוא ירד מהמרפסת בנעליים כבדות על החצץ, לא ממהר.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"
"בהחלט. הוועד הצביע פה אחד. המבנה מפר את תקנון האגודה ופוגע בערך הנכסים."
"זה לא מחסן."
"שמענו את זה כבר."
"לא," הוא אמר, "לא שמעתם."
מפעיל הדחפור, בחור שמן, אולי בן חמישים, הסתכל עליה בהיסוס. "גברת אשד, אולי כדאי לעצור עד ש—"
היא הרימה את העט בלי להביט בו. "תמשיך."
מישהו מהשכנים צחקק. אישה אחת לחשה לחברה שלה, "סוף סוף."
זיו לא צעק. הוא לא זז לעבר המבנה. הוא רק אמר, "כדאי שתבדקו למה זה מחובר," ואז נסוג לאחור בלי לחכות לתשובה.
היא לא ענתה לו. פשוט סימנה לפועל להתקדם.
הבלייד ירד. עץ נשבר בקול חד, לוחות התעופפו, גג הפח נקרע מהמסגרת בצריחה מתכתית. ענן אבק חום עלה סביב המכונה. אישה אחת, בעלת הבית ממול, מחאה כפיים.
ואז הקול השתנה. לא עוד עץ נשבר — משהו מתכתי, כבד, נכפף מתחת להריסות. מפעיל הדחפור הרפה מההנעה, הסתכל לאחור. אשד סימנה לו שוב להמשיך. הבלייד ירד עוד פעם.
הרגשתי את זה בכפות הרגליים לפני שראיתי — רעד קל באדמה, כמו צינור שהתפוצץ הרחק מתחת לפני השטח.
המכונה נסוגה כעבור כעשרים דקות. נשארו רק קורות שבורות, פח מעוות, וצינור מרוסק שבלט מהאדמה כמו עצם שבורה.
זיו לא אמר מילה. הוא ניגש להריסות, כרע ליד מה שהיה פתח הכניסה, הזיז לוח עץ שבור בידיים, וחפר עם האצבעות בעפר. הוא הוציא קופסת מתכת מעוכה. בפנים היה מפתח פליז ישן, מלוטש משנים של שימוש.
הוא סגר עליו אגרוף, קם, ואמר לה, "החלק שהייתם צריכים לשאול עליו," ונכנס הביתה.
באותו רגע נכנסה קריאה חדשה בקשר שלי, ונאלצתי לזוז. אבל לפני שנסעתי, שמעתי שכן שואל אם הוועד מתכנן לגנן את השטח, ומישהו התלוצץ שסוף סוף אפשר יהיה להסתכל מעבר לגדר בלי לראות "את הצריף הזה."
שלושה ימים אחר כך חזרתי לאזור, כי חבר שלי גר ברחוב הסמוך, ולא האמנתי מה שראיתי. משאיות של תאגיד המים הארצי חסמו את הכביש. שכנים עמדו עם דודים ריקים ובקבוקי מים מהסופר. שמעתי שבמשך יומיים שלמים לא היה טיפת מים בברזים של קרוב לשמונה מאות בתים בשכונה כולה.
התברר שהמחסן ההוא לא היה מחסן בכלל — זה היה חדר המשאבות של קידוח מים פרטי שאבא של זיו קידח שלושים ואחת שנה קודם, עוד לפני שהאזור חובר לרשת העירונית, ושדרכו עדיין עברו קווי הגיבוי לכל השכונה בשעות שיא הצריכה. המפתח בקופסה פתח את לוח הבקרה הראשי — הדבר היחיד שיכול היה להפעיל את המשאבה החלופית אחרי שהצינור הראשי נמעך תחת הדחפור.
שמעתי מהשכן שלי שאשד הגיעה לבית של זיו בעצמה, בלי משקפי שמש הפעם, עם עורך דין של הוועד לצידה, וביקשה ממנו "לשתף פעולה למען טובת הכלל." הוא לא הרים את הקול. הוא רק אמר לה שהמערכת רשומה על שם המשפחה שלו בטאבו, לא על שם האגודה, ושכל תיקון דחוף יעלה לוועד לפי הסכם שירות שהוא כבר הכין אצל עורך דינו — עשרים ושתיים אלף שקל, מראש, לפני שהוא בכלל יזמין קבלן להצמיד צנרת חדשה.
היא ניסתה לטעון שהמבנה "הפריע לתקנון." הוא הניח על השולחן צילום של תעודת הקידוח משנת 1995, על שם אביו, ואת חוזה השירות שקבע כי הבארות מוזנות פרטית ואינן רכוש משותף.
חתמו על ההסכם באותו יום, כי לא הייתה להם ברירה אחרת. תאגיד המים הארצי הודיע שחיבור כל השכונה לרשת הראשית יידרש קידוח חדש ותשתית שתעלה למעלה משבעה מיליון שקל ותימשך שנתיים לפחות.
ראיתי את זיו פעם נוספת, כעבור כמה חודשים, כשחלפתי שם עם האמבולנס בדרך לקריאה אחרת. הוא עמד בחצר, במקום שבו היה המחסן, וסימן במקלות עץ את קווי המתאר של מבנה חדש — בטון הפעם, עם דלת פלדה ומנעול קוד. לא הסתכל לכיוון בתי השכנים. פשוט מדד מרחקים ורשם מספרים על דף.
לא עצרתי לדבר איתו. לא היה לי מה להגיד. אבל זכרתי את הרגע ההוא, שבועות קודם, כשאישה אחת מחאה כפיים מול הריסות, ותהיתי אם היא זו שעמדה אחר כך עם דוד ריק ליד המכונית שלה, מחכה לתורנות של המשאית עם המים.
