אני נהג משאית טנדר, מוביל ירקות בין המושבים בעמק החולה כבר עשרים ושתיים שנה, ובלילה ההוא הייתי צריך להעמיס ארגזי מלפפונים אצל אבי כהן בשעה חמש לפנות בוקר, לפני שהחום עולה. הגעתי לחצר שלו במושב שדה נחמיה בשעה ארבע וחצי, עוד חושך גמור, רק הפנסים של הטרקטורון שלו דלוקים ליד מחסן הכלים. הרדיו ברכב שלי היה תקוע על תחנה שמשדרת חדשות כל שעה עגולה, וזה מה שגרם לי להישאר לשבת עוד רגע במושב לפני שירדתי – חיכיתי לסיום המהדורה.
אבי כבר עמד ליד הגדר עם הפנס הטקטי שלו, זה שהוא קנה בחנות ציוד לחקלאים בקריית שמונה, ולא זז. קראתי לו, שאלתי למה הוא לא מתחיל להעמיס, והוא רק הצביע לכיוון השדה בלי לענות. חשבתי שזה חזיר בר, יש מהם המון בגליל בעונה הזאת, הם הורסים לו שורות שלמות של עגבניות בכל קיץ. אבל כשהתקרבתי ראיתי שזה משהו הרבה יותר גדול.
זה היה עגל פיל – כן, פיל, אני יודע שזה נשמע דמיוני, אבל יש חווה לאילוף ולשימור פילים ליד קריית שמונה, קוראים לה "משק הפילים של הצפון", ולפעמים כשהגדר שלהם נפרצת בגלל השיטפונות של החורף, אחד הצעירים בורח. הוא בטח נכנס דרך הפרצה בגדר המזרחית, שם שהגשם השטיף את האדמה בשבוע שעבר. הוא עמד שם, אוכל מלפפונים ישר מהצמח, ובכל פעם שהוא שמע רעש הוא הרים את הראש ותפס תנוחה מוזרה – הוא נדחק מאחורי עמוד החשמל הישן שתומך בגדר, זה שאבי תמיד אומר שצריך להחליף כבר עשר שנים.
תבינו, העמוד הזה ברוחב של בקבוק גז ביתי, ופתאום פיל שלם מנסה להתחבא מאחוריו. הראש שלו בקושי הצליח להסתתר, האוזניים בלטו לשני הצדדים כמו כנפיים, והגוף כולו נשאר בחוץ לגמרי גלוי. אבי כמעט הפיל את הפנס מרוב צחוק, ואני הרגשתי איך משהו מתהדק לי בבטן, לא מצחוק דווקא, יותר מהמחשבה כמה הוא היה בטוח שהעמוד הזה מכסה אותו לגמרי. כאילו הוא באמת האמין שאם הוא לא רואה אותנו, גם אנחנו לא רואים אותו.
עמדנו שם דקה, אולי שתיים, בלי לזוז, ואבי סימן לי בידיים לא להתקרב, כי גורי פילים יכולים להבהל ולרוץ בכיוון הלא נכון. הוא נשאר צמוד לעמוד, לועס, מדי פעם מזיז את המשקל מרגל לרגל.
ואז הפנס של אבי צפצף. סוללה חלשה, צפצוף קצר וחד, אבל זה הספיק. העגל קפץ אחורה מהעמוד, האוזניים נפתחו לגמרי, והוא סובב את הראש לכיוון הכביש – לכיוון תשעים, שרצת שם במרחק מאתיים מטר בלבד מהשדה. הוא עשה צעד אחד קדימה, ברגל אחורית שלו, ואדמה רטובה עפה לצדדים.
אבי קפא במקום עם היד עדיין באוויר. אני הרגשתי את הלב דופק לי בגרון, ובראש עברה לי רק מחשבה אחת – שאם הוא רץ עכשיו, בשעה כזאת, בלי אורות, נהג משאית או טנדר לא יראה אותו בזמן. אבי לחש משהו, לא מילה ברורה, יותר קול נמוך שיצא לו מהגרון, וכיבה את הפנס לגמרי, השאיר אותנו בחושך מוחלט. עמדתי בלי לנשום, האצבעות שלי נעצו בבד המכנס.
הפיל עמד ככה, גוף מתוח, רגל אחת עדיין באוויר, במשך מה שהרגיש כמו דקה שלמה. אחר כך הוא הוריד את הרגל בחזרה לאדמה, לאט מדי בשביל להיות מקרי, כאילו הוא בעצמו שקל את זה. הוריד את הראש, פנה לאחור, ויצא מהשדה בהליכה כבדה לכיוון הפרצה בגדר, בדיוק מהמקום שממנו הוא נכנס.
לא ראינו לאן הוא הלך אחרי זה, אבל אבי אמר שסביר שהעדר שלו לא היה רחוק, פילים לא משוטטים לבד יותר מדי זמן בגיל כזה. הוא כבר תפס את הטלפון והתקשר למוקד של רשות הטבע והגנים, בדיוק כמו שהוא עשה בפעם הקודמת עם הצבי שנתקע בגדר. אמרו לו שיבדקו את הגדר של החווה מול קריית שמונה, ושבינתיים אנחנו יכולים להמשיך בעבודה.
חזרנו להעמיס את הארגזים. אבי הרים ארגז מלפפונים, סידר אותו על המשטח, ובדק שהחגורה מהודקת. "צריך פעם אחת סוף כל סוף להחליף את העמוד הזה," הוא אמר, בלי להרים את הראש, "עשר שנים אני אומר." ואז חזר לארגז הבא.
