תראה, אני כותבת לך את זה בשעה שתים עשרה בלילה, בדירה ברחוב ביאליק בחדרה, כשאתה כבר ישן בחדר השני והרעש היחיד שנשמע זה המזגן הישן שמקרקש כל פעם שהוא נדלק. אני אמא שלך, אני יודעת שאתה בן שש עשרה ואתה חושב שאני עוקבת אחריך יותר מדי. שאני שואלת יותר מדי שאלות. שאני חוזרת על אותו משפט בדיוק כמו תקליט שנתקע.
אני רוצה שתדע משהו, ולא היום, אולי בעוד עשר שנים, כשתקרא את זה שוב.
זה התחיל ביום שלישי אחר הצוהריים, לפני חודשיים. ישבת על הספה עם הטלפון, ואני עמדתי במטבח וקילפתי תפוחי אדמה לסיר החמין של שבת, והידיים שלי היו רטובות כשקראתי לך בפעם השלישית לבוא לשולחן. לא ענית. עניתי לעצמי בקול, "בסדר, תמשיך להתעלם", ואתה שמעת את זה, קמת בכעס, ואמרת לי שאני "עוד להציק, כל הזמן". המילה הזאת נתקעה לי בגרון כמו עצם. עוד להציק. אחרי כל השנים.
לא אמרתי כלום אז. שמתי את הסכין בכיור, ניגבתי ידיים במגבת שתלויה ליד הכיריים, ונכנסתי לחדר שלי. ישבתי על המיטה, והבטתי בתמונה הישנה על השידה — אתה בן ארבע, עם כובע ים כחול, על החוף בחדרה, עם אבא שלך שכבר לא איתנו שבע שנים. ואז חשבתי: אולי הוא צודק. אולי אני באמת מציקה מדי.
אבל אז נזכרתי בלילה שבו היית בן שמונה וחלית בדלקת ריאות, ואני נסעתי איתך באמבולנס לבית החולים הלל יפה, שם ישבתי על כיסא פלסטיק קשה שש שעות, ולא זזתי, כי פחדתי שאם אעצום עין משהו יקרה. אני זוכרת את זה כאילו זה אתמול. הבטן שלי כאבה מרוב מתח, וידעתי אז דבר אחד: אני לא אניח לך ליפול. אף פעם.
אז למה אני מציקה עכשיו? כי אתה בן שש עשרה, יש לך חברים שאני לא מכירה, יש לך קבוצת וואטסאפ שנקראת "המלכים" שאני לא רואה מה כתוב בה, ופעם ראיתי אותך חוזר הביתה בשלוש בלילה בשבת ולא ידעתי איפה היית. שאלתי, ואתה אמרת "אצל דני", אבל דני עצמו סיפר לאמא שלו שהוא היה איתך בגן העיר, ליד הגלריה, עד אחרי חצות. אז אני שואלת שוב, ואתה מתעצבן, ואני שואלת שוב, כי מה, שאני אפסיק? שאתן לך ללכת ולא אדע כלום עד שיתקשרו אליי ממשטרת חדרה עם חדשות שאני לא רוצה לשמוע?
אתה חושב שאני לא סומכת עליך. זה לא נכון. אני לא סומכת על העולם. אני לא סומכת על נהג שיכור בכביש שער חפר בשעה אחת בלילה. אני לא סומכת על בחור בן שבע עשרה שמחליט שהוא "יודע לנהוג בסקוטר בלי קסדה כי זה רק חמש דקות". אני לא סומכת על אנשים שיודעים לצחוק איתך כשאתה קונה להם פלאפל ברחוב הנשיא, ונעלמים כשאתה צריך עזרה אמיתית.
יש לי חברה, אביגיל, גרה שני קומות מעליי, הבן שלה בן עשרים ושתיים היום. היא סיפרה לי איך היא הייתה "הרעה" בשנים ההן — האוסרת, השואלת, הבודקת. ואיך היום, כשהוא כבר בצבא, קצין, הוא מתקשר אליה כל ערב שישי ואומר לה תודה. לא בגלל שהיא הייתה נחמדה. בגלל שהיא לא ויתרה עליו כשהוא רצה שהיא תוותר.
אני חושבת עליה הרבה בלילות כאלה.
הלילה שממנו התחלתי לכתוב לך את זה היה קשה יותר משנראה. כי אחרי המריבה על הצלחת שלא נגעת בה, נכנסתי לחדר שלך בלי לדפוק — ואני יודעת שזה עצבן אותך — וראיתי על המסך שלך שיחה עם מישהו בשם "רועי מהחוג", שכתב לך "תביא כסף מחר, אחרת יהיה לך רע". פשוט ככה, בלי הקשר, באמצע שיחה על משחק כדורגל. הידיים שלי רעדו כשקראתי את זה. לא אמרתי לך שראיתי. עדיין לא. אבל בבוקר התקשרתי למחנך שלך, גברת אורית, ושאלתי אם היא שמעה משהו על "רועי". היא לא הכירה שם כזה בכיתה. זה אומר שהוא לא מבית הספר.
אני לא ישנה מאז.
אתה תגיד שאני מגזימה. שזה בטח בדיחה, שאני קוראת הודעות שלא מבינה את ההקשר שלהן. אולי. אבל אני אמא שלך, ואמא לא מהמרת על "אולי" כשמדובר בך.
מה שקרה אחר כך זה שנסעתי לתחנת המשטרה ברחוב הרברט סמואל, וישבתי מול שוטרת בשם קרן, בת שלושים בערך, שהקשיבה בסבלנות בזמן שהראיתי לה צילום מסך של ההודעה. היא אמרה לי שזה נשמע כמו איום על רקע חוב הימורים, אולי דרך אתר מקוון, אולי דרך מישהו מבוגר יותר שמנצל נערים. היא לקחה את הפרטים, אמרה שיבדקו, ונתנה לי כרטיס עם מספר טלפון ישיר.
חזרתי הביתה בשלוש אחר הצהריים, ואתה כבר היית בבית, יושב במטבח עם קופסת חלב פתוחה ליד המקרר במקום בתוכו, מה שבדרך כלל מוציא אותי מדעתי אבל באותו רגע לא היה לי אכפת. ישבתי מולך. לא צעקתי. לא שאלתי בכעס. הנחתי את הטלפון שלי על השולחן, פתוח על ההודעה, וחיכיתי.
ראית את זה, והפנים שלך התרוקנו מצבע. שאלת איך אני נכנסת לטלפון שלך. אמרתי לך שהדלת הייתה פתוחה ואני לא מתנצלת. ואז שאלת אם דיברתי עם מישהו, וכשאמרתי שכן, עם המשטרה, פרצת בבכי, ממש בכי, כמו כשהיית בן חמש ונפלת מהאופניים ברחוב רוטשילד ושברת את היד. אמרת שזה התחיל כמשחק אונליין, קלפים, בין חברים מקבוצת פייסבוק, ושהפסדת שמונה מאות שקל שאין לך, ו"רועי" זה בכלל לא נער — זה גבר בן עשרים ושמונה שמנהל את זה מדירה בנתניה.
לא הרמתי קול. אמרתי לך שנלך ביחד לתחנה, נמסור הכל, נסגור את זה כמו שצריך. ושהחוב הזה לא שלך לשלם לבד — לא בכסף, ולא בפחד. הלכנו למחרת בבוקר, אתה ואני, ומסרנו הכל לקרן. היא אמרה שיש כבר שתי תלונות דומות נגד אותו חשבון.
עברו מאז שמונה חודשים. אתה בן שבע עשרה עכשיו. יש לך רישיון סקוטר, ואני עדיין שואלת לאן אתה נוסע, ואתה עדיין מתעצבן קצת, אבל פחות. ואני יודעת דבר אחד בוודאות: אם באותו לילה הייתי מחליטה שזה "לא ענייני", שדלת סגורה זה דלת סגורה, לא הייתי יודעת על רועי בכלל. הייתי מגלה את זה אולי מאוחר מדי, מגבר בפתח הדירה, לא מהודעה על מסך.
אז כן. אולי אני מציקה. אולי אני שואלת יותר מדי, ובודקת יותר מדי, ולפעמים מדברת בקול שרועד לא מכעס אלא מפחד. אבל אני לא אפסיק. לא כי אני לא בוטחת בך — אלא כי אני יודעת בדיוק כמה דברים בעולם הזה לא בוטחים בילד בן שש עשרה שרוצה רק שיניחו לו.
אתמול, כשגברת אורית התקשרה לעדכן שהתיק נגד רועי הועבר ליחידה מרכזית וששני נערים נוספים מבית ספר אחר בחדרה זוהו כקורבנות, ישבתי במטבח לבד, עם כוס תה שהתקרר לגמרי בלי ששמתי לב, וחשבתי שאם היה לי אז רגע של ספק, אם הייתי בוחרת לכבד את "הפרטיות" שלך במקום לפתוח את הדלת ההיא — לא הייתי יודעת מה עוד היה קורה באותו שבוע.
