על מה אבא חולם

כל חייו יואב חלם על בן. אפילו שם בחר – איתי. אבל איך שהחיים התגלגלו, בבית גדלו דווקא שלוש בנות… אשתו ליאת לא התייאשה: ― לפחות תראה איזה יפות יש לנו! ― חזרה ואמרה. יואב חייך והנהן. אין ספק שהוא אהב את בנותיו הפקחיות בכל ליבו. אבל לפעמים האיש הרגיש דקירות קטנות של קנאה כשראה את השכן מתמסר עם שני בניו במגרש. ― יאללה יואב, תפסיק. מעיין שלך הולכת לקראטה. היא נלחמת יותר טוב מכל ילד, ― אמר לו חבר. יואב צחק. מעיין, בת העשר, באמת הייתה ילדה לוחמת. אחיותיה, התאומות בנות השבע שירה ונטע, התאפיינו גם הן באופי סוער. אבל בכל זאת, חלום הבן לא עזב את האיש… גם לבנות שלו היה חלום – חיית מחמד. ― אין מצב. אני לא אשרוד יצור שנובח בלי הפסקה בתוך הבית, ― נופף יואב את בקשות הבנות להביא כלב. ― חתול יהרוס את כל הטפטים. אוגרים מסריחים. תוכי עושה יותר מדי רעש, ― דחה האיש את כל ההצעות הנוספות. הבנות קימטו מצח ואף נעלבו. ― אצל תמר ומיכל יש שני כלבים בבית! והכל בסדר! ― התלוננה מעיין בשקט, אבל האב היה נחרץ. ― נמצא פתרון, ― ניחמה את כולן שירה, שמעולם לא הרימה ידיים. יום ההולדת של יואב התקרב. הבנות ישבו בחדר של מעיין והתווכחו מה לקנות לאבא. ― תרמוס? ערכת גילוח? ― לא! זה נדוש לגמרי! ― אז תחשבי בעצמך, אם את כזאת חכמה! ואנחנו נצייר ברכה! נשארו יומיים לחג! ― גן ילדים, חבורת פעוטונים! מתנה צריכה להיות מפתיעה ובלתי נשכחת! ככה אמא אומרת. הדיון נמשך כבר חצי שעה וכמעט גלש למכות, כשלפתע צלצל הטלפון. ― מַאיָה, לא שכחתן להוציא את הזבל? ― התעניינה האם. ― ברור… לא שכחנו. הוצאנו. את כבר נוסעת הביתה? ― שיקרה מעיין בלי להניד עפעף. ואחרי שווידאה שאמא לא תגיע בקרוב, מיהרה להתארגן. ― אנחנו איתך! ― הצטרפו התאומות. ― מה, נלך שלושתנו עם שקית זבל אחת? ― קימטה מעיין מצח. אבל כעבור דקות ספורות כל החבורה כבר יצאה מהבניין. ― אתן שומעות? נדמה לי ששם, ליד הפחים, ― אמרה נטע בשקט. הבנות קפאו והנהנו. כשהתקרבו, הבינו שמפחי האשפה בוקעת יללת חתול מעוררת רחמים. ― לא יכול להיות שמישהו הכניס לשם חתול? ― אמרה מעיין בחוסר ביטחון. שירה רק משכה בכתפיה והחלה להשליך החוצה את השקיות שמילאו את המכולה. אחיותיה, כשפניהן מעוותות, החלו לעזור לה. כאילו שמע שהישועה קרובה, השמיע החתול זעקה נואשת. ― אני מקווה שהוא לא יזנק עלינו משם. ולמה הוא עוד לא יצא? אולי נתקע? ― נאנחה מעיין, כשהיא משתלשלת מעבר לדופן פח האשפה. מהעבר השני עבדו במרץ שירה ונטע. כעבור דקות ספורות נמצאה התשובה: ― המבוגרים האלה השתגעו לגמרי. תחשבו על זה – לאטום חתול בתוך שקית זבל ולזרוק! ― התקוממה מעיין בעודה מתירה את הפלסטיק המוברש שבתוכו ישב חתול ג'ינג'י מבוהל. ― איזה יפה ואיזה מלטף! איך אפשר היה לזרוק את המסכן? ― נאנחה נטע. החתול מיד טיפס על זרועותיה של הילדה ונלחץ, רועד מפחד. ― מה אתן עושות פה, עברייניות קטנות? פיזרתן את כל הזבל על הכביש! אני מיד אתלונן להורים שלכן. תראו, מצאו להן בידור בזמן שאבא ואמא לא בבית! ― רגזה על כל החצר הדודה מרים. להתווכח עם האישה המאיימת היה חסר תועלת. היא התקרבה במהירות לבנות, למרות גילה המתקדם. ― בורחות, ― פקדה מעיין מיד. והאחיות זינקו לעבר הבניין. מאחוריהן נשמעו צעקותיה הרועמות של הדודה מרים. ― אוף, נראה שהצלחנו, ― נשפה שירה כשטרקה את דלת הכניסה. ― היא עוד תתלונן. תראו. זוכרות איך שברנו את החלון בבניין? אז היא ישר הופיעה וסיפרה לאבא עוד באותו ערב, ― חייכה מעיין במרירות בעודה נזכרת בתעלוליהן. יואב בינתיים חזר מהעבודה. מצב הרוח היה מעולה. לפניו סוף שבוע ויום הולדת. מילדות אהב את החג הזה ושמח לבלות אותו בחיק המשפחה. פתאום לצדו הופיעה אישה זקנה עם מטפחת צבעונית: ― מתנה בלתי צפויה מחכה לך, יקירי! תשמח, עוד תצחק! ― אמרה במהירות, נגעה בידו של האיש ומיד הסתלקה. "מוזרות המגדות עתידות האלה. פעם היו מבקשות לצפות את היד," גיחך יואב לעצמו ובלי לייחס חשיבות לדברי הזקנה מיהר הביתה… בבית בינתיים התנהל דיון סוער: ― ואמא מה תיתן? גיליתן? ― שאלה מעיין את אחיותיה, אך אלה משכו בכתפיים. ― שאלתי, אבל אמא אמרה שזאת הפתעה. נגלה בבוא העת, ― ענתה שירה. וזה היה מוזר. כי אמא בדרך כלל התכוננה לחג של אבא ביחד איתן. ― ראיתי אותה שמה משהו במעטפת מתנה. אולי חופשה זוגית בצפון? זוכרות שהם חלמו לנפוש ביחד? ― אמרה נטע מהורהרת. ― אולי. אבל ההפתעה שלנו לא תיפול משלה. וגם ייזכר להרבה זמן ויהיה בלתי צפוי לגמרי לאבא, ― צחקקה מעיין. ― העיקר שהוא לא יגלה אותו מוקדם מדי, ― הצמידה שירה אצבע לשפתיים. בדיוק אז צלצל הפעמון, והבנות מיהרו לפתוח. על המפתן עמדו ההורים. ― אתן איכשהו שקטות מדי היום. נו, תודו מיד מה התעלול הפעם, ― אמרה ליאת ובחנה את בנותיה בריכוז. אך האחיות הבטיחו שהכל בסדר גמור. ― אפילו הוצאנו את הזבל! ― דיווחה מעיין. ― יופי. ולמה בחדר האמבטיה כל כך רטוב? ― שאלה האם והתקרבה לכיור. הבנות החליפו מבטים. ― סליחה, אמא'לה, רציתי לכבס חולצה. התלכלכה קצת, ― השפילה נטע את עיניה. ― אין יום בלי הרפתקאות! ― צחק יואב. מצב הרוח שלו היה נהדר. הבנות התפזרו במהירות לחדרים ובלי ויכוחים מיותרים נכנסו למיטות. ― גדלה פה חבורה… תראי כמה ממושמעות היום. כנראה מכינות לי הפתעה, ― חייך יואב ונשק לאשתו. ― יותר נראה כמו השקט שלפני הסערה, ― אמרה ליאת בספק. היא הכירה את בנותיה טוב מדי… הם כבר שכבו לישון כשמחדרה של מעיין נשמע רחש כלשהו. ― נדמה היה לי שמישהו מיילל, ― לחש יואב מתוך שינה. כשתיכנסו לחדר הילדים, ישבה מעיין יחד עם שירה: ― חלמתי חלום רע, אבל עכשיו הכל בסדר. אני אישן עם מעיין, בסדר? ― לחשה הילדה. ― ברור, מותק. בטוחה שאתן לא צריכות עזרה? ― שאלה ליאת. האחיות הנהנו במרץ ושארית הלילה עברה בשקט… בערב יום ההולדת יואב ישן גרוע. חלם סיוטים על אישה ג'ינג'ית בעלת עיניים ירוקות בוהקות. היא יללה והביטה בו. לבסוף פקח האיש את עיניו וקפא. ממש על חזו ישב יצור ג'ינג'י מפלצתי ונעץ בו מבט! ― מיאו, ― קידם את פניו היצור. ― אההה, ― פרץ מהאיש. ליאת קפצה מיד, מנסה להבין מה קורה. ― מה? מה זה? ― לבסוף גמגם חתן השמחה, כשהוא נועץ מבט בחתול הג'ינג'י, שכבר ניסה להתכרבל לרגליו. ליאת מצמצה בעיניה בתמיהה. ― אוי, אבא! כבר ראית את ההפתעה שלנו! ― מנסה להישמע עליזה ככל האפשר, נכנסה מעיין לחדר. אחריה הגיעו התאומות: ― יום הולדת שמח, אבא'לה! החלטנו להכין לך הפתעה בלתי נשכחת. תכיר את כרסיק. הוא חתול טוב מאוד, רגוע ומחונך. אגב, הוא גר אצלנו כבר יומיים, ואתם אפילו לא שמתם לב. כל הספות שלמות וגם הטפטים, ― דיברו במקהלה נטע ושירה. ליאת צחקה למראה יואב שלוגם אוויר. ― העיקר, אבא, אל תדאג. אמא עוד מעט תיתן לך חופשה זוגית בצפון, ואתם תנוחו כמו שצריך רחוק מאיתנו. ואנחנו נסתדר פה לבד, ― פלטה מעיין. ― איזה חופשה? רגע, בנות, ― ליאת הביטה בבנותיה מופתעת. ― אבל המתנה שלך במעטפה היא לא נסיעה לחופשה? אני בעצמי ראיתי, ― באה לעזרת אחותה נטע. ליאת צחקקה במבוכה. ― נדמה שבבית הזה אי אפשר להסתיר כלום, ― מלמלה לבסוף. ― אבל מה אני אעשה עם החיה הזאת? ― שאל יואב מבולבל, מתבונן כיצד החתול מגרגר בשקט לרגליו. הבנות החליפו מבטים. ― תבין, אבא, זה קרה במקרה. יצאנו לחצר ומצאנו את החתול בתוך שקית… בתוך פח הזבל. ואז הופיעה הדודה מרים. היא צרחה כל כך. נו, אתה יודע איך היא יודעת… ― החלה מעיין. ― נבהלנו וברחנו הכי מהר הביתה, ― הוסיפה שירה בסמכותיות. ― הכל איכשהו קרה מעצמו, והחתול מצא את עצמו אצלנו. אבל לא נזרוק אותו שוב לאשפה, נכון? אפילו רחצנו אותו וסידרנו אותו. הוא רגוע מאוד ומלא סבלנות, ― אמרה נטע כשדמעות בעיניה. יואב נאנח. בראשו צפו משום מה דברי הזקנה על המתנה הבלתי צפויה. ― ללא ספק… מתנה שקשה לשכוח, ― אמר בשקט והביט בכל החבורה הכנה. ― מותק, אולי הבנות צודקות. באמת חבל על החתול. כמה סבל הוא עבר. ולפי ההתנהגות הוא נראה שקט ומלטף, ― הגיעה לעזרת הבנות האם. יואב נאנח, מהרהר במצב. ― והוא גם יתפוס לנו עכברים. אני בטוחה! ― הציגה שירה טיעון מנצח. ― אבל אף פעם לא היו לנו עכברים, ― אמר יואב בעצב מביט סביב. ― הכל יכול לקרות; לפני יומיים שמעתי רשרושים מאחורי הקיר, ― תמכה באחותה נטע. ― בסדר, עברייניות. נראה איך תתנהגו בהמשך. וכמובן, נבחן גם את ההתנהגות של כרסיק, ― צחק יואב. ― למה דווקא כרסיק? ― ביקשה ליאת להבין. ― הייתן שומעות איך הוא מגרגר כשמלטפים לו את הבטן, ― חייכו הבנות. ― ובכל זאת, איזו מתנה הייתה במעטפה? ― התעקשה נטע. ליאת הסמיקה קלות. אחר כך הביאה לבעלה קופסה קטנה, ובתוכה הייתה מעטפה. בידיים רועדות הוציא יואב דף, ובאותו רגע השתרר שקט מופתע בחדר. מעיין הציצה מעבר לכתפו של אביה וקפאה. בתוך המעטפה היה צילום אולטרסאונד, ומתחתיו מילים קצרות: "עוד מעט אבא לבן." ― לא יכול להיות! ― לחש יואב בהתרגשות, ודמעות זלגו על לחייו בלי שליטה. לרגע נדמה היה שהאוויר כולו נעצר. מעיין, שירה ונטע הביטו בהוריהן בפה פעור, ואז בחיוך ענק, פרצו בצווחות שמחה וקפצו על יואב. כרסיק, שנבהל מעט מהרעש, מיהר להתכרבל בין החיבוקים. ― אז יהיה לי אח קטן? ― צרחה מעיין בהתרגשות, בעוד שירה ונטע לוחשות זו לאוזנה של זו מילים נרגשות. ליאת נצמדה אל יואב, מחייכת, ויואב החזיק את צילום האולטרסאונד כמו היה הדבר היקר בעולם. ― תודה, אהובה שלי. זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל, ― לחש אל ליאת כשעיניו נוצצות. מאוחר יותר, בשעת לילה מאוחרת, כשהבית שקע בשקט, ישבו יואב וליאת בסלון. כרסיק התכרבל על ברכי האיש וגרגר בעוצמה מרגיעה. הנשימה של יואב הייתה איטית, והוא הביט בחתול כאילו היה שותף לסוד הגדול. ― שקט כזה… ותכף יהיה פה רעש בלתי פוסק, ― חייכה ליאת בחמימות. ― את יודעת, ― ענה יואב בשקט, ― כל היום הזה היה כמו חלום. התעוררתי עם מפלצת ג'ינג'ית על החזה, וסיימתי עם הידיעה שבקרוב יהיה לי בן. ― המפלצת עוד תהיה השומר הטוב ביותר של הקטן. תראה איך הוא כבר נצמד אליך, ― לחשה ליאת. בחדר הסמוך, מתחת לשמיכות, שירה ונטע עדיין התרגשו. ― אח קטן זה באמת נפלא, אבל נדמה לי שגם כרסיק עשה רושם בלתי נשכח על אבא, ― לחשה נטע. ― כרסיק סתם בוגד. יומיים הוא ישן איתנו, והלילה עבר להורים, ― קימטה שירה מצח בצחוק. ― די לך. זה החתול של אבא, אחרי הכל, ― צחקקה נטע. ובאותה שעה, במיטת ההורים, נשם יואב עמוק והקשיב לגרגור המרגיע. אצבעותיו ליטפו את ראשו הכתום של החתול, ובלבו פעמו הכרת תודה ושמחה שלמה. ― אני עוד לא מאמין, בן… ― מלמל והביט באשתו, שנרדמה לצדו בחיוך. ― החלום התגשם. החלום הכי גדול.