הבית של אברהם כהן עמד בקצה מושב עמינדב, ממש ליד הכביש שמחוץ לישוב הופך לדרך עפר ונבלע בין המטעים. המקומיים קראו לשכונה הזאת "מעבר לואדי", למרות שאף ואדי לא היה שם באמת — רק תעלת ניקוז בטונית שמתייבשת בקיץ. בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה בנובמבר. הוא עמד ליד גדר הרשת, לבוש בסוודר צמר ישן, והביט באוטובוס שהגיע מירושלים, כאילו בדק אם מישהו מהמשפחה ירד ממנו. אף אחד לא ירד. האוטובוס עצר בתחנה "עמינדב מרכז", הוריד שני נערים עם תרמילים והמשיך הלאה לכיוון צור הדסה. סבא ליווה אותו במבט וחזר הביתה.
הכרתי אותו כל חיי, אבל רק בסתיו הזה התחלתי באמת להבחין. אני עובד בסניף הדואר בעמינדב, ממיין מכתבים, עובד בדלפק, מקבל חבילות. סבא היה מגיע פעם בחודש למשוך את קצבת הזקנה. תמיד באותו כובע צמר כחול כהה שכנראה זוכר עוד את ימי בגין, ועם שקית ניילון שבתוכה הביא לפקידת הדואר צנצנת דבש. "מהדבורים, גברת רחלי, מהדבורים" — היה אומר, למרות שאף אחד מאיתנו לא זכר שהוא מגדל דבורים אי פעם. לקחנו את הדבש כדי שלא ייעלב. כי הוא לא לקח כלום בחינם. ומה שאנחנו הבאנו לו, זה כבר עניין אחר.
יום אחד, אי שם באמצע אוקטובר, הגיעה לסבא הנכדה שלו. כמעט לא זיהיתי אותה. זכרתי רק ששמה כהן, נטלי כהן, ועכשיו המכונית שלה חנתה מול הדואר — אאודי כסופה, נקייה, כאילו הגיעה ישר ממכון הרחיצה. לצידה עמד בחור בג'קט שחור, ושניהם כל הזמן הציצו בטלפונים. הם חנו ממש ליד הכניסה, למרות ששם יש תמרור איסור חניה. לא אמרתי להם כלום. אני עובד כאן עשרים שנה, ראיתי כבר דברים יותר גרועים.
"מר אברהם כהן עדיין גר אחרי הוואדי?" היא שאלה כשניגשה לדלפק.
"גר. רק שהיום הוא לא הגיע."
"אז אנחנו נלך אליו." והם הלכו.
ואני עמדתי ליד החלון, הסתכלתי איך הם נוסעים לכיוון הבית של סבא, ומשהו לא הסתדר לי. לא ידעתי מה בדיוק. אולי זה שהנכדה לא שאלה אם סבא בכלל חי, רק אם הוא גר שם. כאילו היא בודקת כתובת במשרד הפנים, לא במשפחה.
אחר כך הכול התבהר. באותו שבוע הגיע מירושלים שמאי. יום שישי היה, קריר, בשוק הירקות המקומי לא היה אף אחד, רק ג'יפ כהה ומאובק חנה מול הבית של סבא, כאילו מישהו נסע בו מבית שמש בדרכים צדדיות. הבחור נכנס, נשאר בערך ארבעים דקות, ואחר כך יצא בלי כלום בידיים, רק עם פנקס ומצלמה שתלה על הצוואר. לחץ יד לסבא ונסע חזרה לכיוון ירושלים. הבנתי אז שהוא בא רק להעריך — לא לקחת.
יומיים אחר כך גיליתי מה הוא העריך. לא סתם תמונה — איקונין. היא הייתה תלויה אצל סבא מאז ומתמיד, בפינת החדר, על הקיר מעל השולחן, וכשמתבוננים מקרוב רואים שהעץ סדוק, הצבע כהה, הזהב שחור מרוב שנים. הסבתא של סבא הביאה אותה איתה מאוקראינה, עוד לפני המדינה, ארוזה בבד בתוך מזוודת עץ. ככה סיפר לי סבא פעם, בלי לפרט יותר מדי — שאישה ששכנה לידם שם, נוצרייה, נתנה לה אותה במתנה לפני שנפרדו, ומאז היא נוסעת איתם, מיליון קילומטרים ועוד בית. סבא גדל תחתיה בלי לשאול שאלות. היא הייתה פשוט חלק מהקיר, כמו התאריך על לוח השנה.
השמאי כנראה אמר לסבא שזה מהמאה השמונה עשרה, אסכולה רוסית עתיקה, ושזה יכול להיות שווה, מר כהן, הרבה מעבר למאה אלף שקל. מאה עשרים, אולי מאה חמישים. ואם נמצא קונה שמתמחה דווקא באיקונות כאלה, אז אפילו מאתיים.
סבא כנראה עמד נשען על משקוף הדלת והקשיב. אחר כך הוריד את הכובע, ניגב את המצח בשרוול, ואמר רק: "נו, אז שתישאר תלויה. שתישאר שם כמו שהייתה." כי הוא היה כזה. לא הוריד כלום מהקיר, לא ספר, לא התקשר לאף אחד. אבל הישוב כבר ידע. הדואר בעמינדב זה הטלגרף הכי טוב בהרי ירושלים. בשבת הגיע לסבא בן דוד מבית שמש, עם אישתו, חמותו וילד בכיסא בטיחות. הם הביאו עוגת גבינה, ארבעה קלמנטינות ובקבוק ערק. ישבו בערך שעה. אחר כך בן הדוד התחיל לדבר על כסף: שהילד חולה, שיש משכנתא, שאין עבודה. סבא הקשיב, שתק. כשהם יצאו, השכנה סיפרה שהם אפילו לא סגרו את השער אחריהם.
וביום שני שוב הגיעה נטלי. לבד. עמדה מול דלפק הדואר ושאלה על נוטריון. אם יש בעמינדב, או קרוב, בבית שמש. נתתי לה פרטים והתבוננתי איך היא מחייגת מספר, ואחר כך אומרת לטלפון: "כן, לעשות הערכת שווי. כן, של סבא. כלומר, סבא עוד חי, אבל צריך להסדיר עניינים." לא, לא בדיוק כך. אולי היא אמרה: "לסדר את העניינים." אבל המשמעות הייתה זהה. להסדיר. כאילו סבא הוא סחורה על משטח שצריך לעטוף בניילון נצמד.
הייתי אמור לא לספר לאף אחד. אבל ביום שלישי הלכתי לסבא. נשאתי לו מכתב רשום וצנצנת שמן זית, כי ככה יצא. דפקתי, הוא ישב ליד השולחן, הכין שני כוסות תה בכוסות זכוכית וזרק לכל אחת עלה נענע. תמיד עשה כך. שתינו, הבטתי באיקונין בפינה. היא הייתה עתיקה, כהה, ובכל זאת היה בה משהו שקט שלא מבטיח כלום. רק נמשך.
"מר אברהם," אמרתי, "אני לא רוצה להתערב, אבל הנכדה שאלה על נוטריון."
"אני יודע," הוא ענה. "כי היא כבר הייתה כאן. ביום ראשון."
"אז מה אתה מתכוון לעשות?"
הוא לא ענה כלום. קם, ניגש לארון המזנון, פתח מגירה. הוציא מעטפה, רגילה, לבנה, עם הדפס של בנק ישן. ואחר כך הוציא מעטפה שנייה, אפורה, קשורה בגומייה. הניח את שתיהן על השולחן.
"את זה אני אעשה," אמר, ופתח את המעטפה האפורה. בפנים היו דפים מהודקים וחותמות של בית משפט, ישנות, מצהיבות, כאילו שכבו במגירה עשרים שנה.
הוא לא סיפר מיד, רק הראה. קודם תמונה מלפני שנים: גבר צעיר עם כובע מצחייה, בנו של סבא — אביה של נטלי — ולידו ילדה קטנה, נטלי עצמה, בת שלוש אולי. אחר כך תעודת גירושין. אחר כך מחברת חשבונות, בכתב יד קטן ורגוע של סבא עצמו: "בעד נעליים לנטלי — 80 שקל, בעד ספרי לימוד — 45 שקל, בעד טיול — 30 שקל." ותאריכים. שנה אחר שנה. חמש עשרה שנות מזונות.
"אבא שלה לא שילם גרוש," אמר סבא. "אני שילמתי. מהפנסיה, מהדבש, ממה שהיה. ולא ספרתי לאף אחד, כי לא רציתי שהילדה תדע שהיא גדלה על חשבון סבא שלה. אבל כתבתי הכול. כל שקל." הוא הניח יד על המחברת. "עכשיו היא באה לדבר על ירושה. אז שתדע קודם מה כבר קיבלה."
הבנתי אז שהניירות האלה לא היו לתביעה נגדה — הם היו התשובה שסבא הכין, בלי לדעת מתי יצטרך אותה, ליום שמישהו יבוא וידבר על חלק וזכויות.
נטלי הגיעה ביום שישי אחר הצהריים, ישר מירושלים. שוב באותה אאודי, אבל הפעם בלי הבחור. היא עצרה מול הדואר, פתחה את תא המטען והוציאה שקית קניות גדולה. חשבתי שזה לסבא. אבל היא הלכה לכספומט, אחר כך לבית המרקחת, אחר כך ישבה על ספסל ליד התחנה והתחילה להתקשר. עמדתי מאחורי החלון, מיינתי מכתבים, שמעתי קטעים: "אי אפשר ככה סתם… צריך לעשות משהו… כי אם לא עכשיו, אחרי המוות יהיה מאוחר מדי."
ובפעם הראשונה — נדמה לי שכבר עשרים שנה — היא דיברה על סבא כמו על מישהו שצריך עוד להספיק להיזכר בו.
היא נסעה אליו. ראיתי אותה פונה לכיוון הוואדי. ישבתי בחדר האוכל של הדואר, שתיתי מים מכוס, הבטתי בלוח שנה עם תמונה של הכותל. אז התקשרה רחלי מהדלפק ואמרה שאני צריך לצאת החוצה, כי מישהו מטלטל את השער. יצאתי. זה היה השכן של סבא, שלמה. בערך בן שישים, עובד בכל יום במטעים.
"מר עדי," הוא אמר, "תעשה משהו, כי אצל כהן צועקים."
"מי?"
"הצעירה. הנכדה. ואברהם. מזמן לא שמעתי אותו ככה."
לא הלכתי מיד. לא רציתי להתערב במה שלא שלי. אבל שלמה עמד וחיכה, אז הלכתי. הדרך אחרי הוואדי קצרה, אבל אז היא נראתה לי ארוכה. השקיעה ירדה, מהשדות עלה ערפל קל, ריח של עלים שרופים ודשא רטוב. מתחת לבית של סבא היה אור בחלון. מעבר לקיר נשמעה נטלי מדברת בקול מורם על חלק בירושה, על כך שהיא נכדה חוקית, שסבתא הרי לא השאירה צוואה, שהבית, כל הרכוש, זה משותף.
וסבא — כלום. שקט. אחר כך צרחה הדלת. עצרתי ליד עץ הזית, כי לא ידעתי אם להיכנס או לא. ואז שמעתי את סבא אומר משהו. לא לנטלי. לעצמו, אם כי בקול רם:
"ומי אמר לך, ילדתי, שסבתא לא השאירה כלום?"
נטלי השתתקה. זמן רב לא נשמע קולה. אחר כך רק זה:
"מה?"
"היא השאירה. ומאושר. היית צריכה לבוא כשהיא הייתה בחיים. ולא עכשיו, כשגילית שיש איקונין על הקיר."
נכנסתי רק אז. דפקתי, סבא פתח. היא עמדה באמצע החדר, הביטה בו, והוא ברוגע הוציא מהמעטפה האפורה את המחברת והניח אותה על השולחן, פתוחה בעמוד עם התאריכים.
"מה זה?" היא שאלה, וניגשה קרוב יותר.
"תקראי," אמר סבא. "כל שקל שאבא שלך היה צריך לשלם עלייך, ולא שילם. אני שילמתי. חמש עשרה שנה. לא כדי שתחזירי לי, ילדתי. כדי שתדעי מה כבר קיבלת ממני, לפני שאת באה לבקש עוד."
היא הרימה את המחברת, דפדפה בה. ראיתי איך האצבעות שלה זזות לאט על הכתב הישן, עוצרות על תאריך, עוד תאריך. היא לא אמרה כלום.
"את הבית לא תמכרי בחיי," הוא הוסיף. "ואת האיקונין לא תיקחי מהקיר. זה לא שלי למכור. זה של סבתא שלך, ואחריה — של מי שיישאר כאן לשמור עליו, לא של מי שרוצה כסף עליו."
היא סגרה את המחברת. הניחה אותה בחזרה על השולחן, בזהירות, כמו משהו שלא ידעה שהוא כבד כל כך. סבא ישב, הוריד את הכובע, הניח אותו ליד הכוס. אחר כך הביט באיקונין ועשה משהו שמעולם לא ראיתי: הניח יד על הלב בתנועה איטית, לא כמו לפני בית כנסת, אלא כמו שאדם זקן עושה כשמשהו מסתיים.
"זו איקונת מרים עם הילד," אמר. "סבתא שלי הביאה אותה מאוקראינה, לפני שברחה משם. שמרתי עליה שבעים שנה. לא בשביל למכור. בשביל לזכור מאיפה באנו."
נטלי עמדה עוד רגע, הסתכלה בתמונה הכהה על הקיר, בעץ הסדוק ובזהב שכבר לא נוצץ. משהו ברכות שלה נשבר, ראיתי את זה בכתפיים. היא לא אמרה שהיא מסכימה, ולא ביקשה סליחה. רק אמרה, בקול נמוך:
"אני אבוא בשבת. לא בשביל לדבר על הבית. סתם לבוא."
סבא הנהן פעם אחת, לא ענה. היא יצאה, סגרה את הדלת בשקט. למטה, ליד השער, היא עצרה רגע, הביטה בשלט "א. כהן" על הגדר, ואז נכנסה לרכב ונסעה.
עמדתי עוד רגע. מהחצר עלה ריח עשן מהתנור — השכן הסיק. אי שם מרחוק נשמעה שריקת רכבת מתחנת בית שמש וכלבים נובחים אחד על השני. סבא יצא איתי עד השער, סגר אותו בעצמו, בדק שהבריח נכנס כמו שצריך.
בשבת נטלי חזרה, בלי הבחור בג'קט השחור, בלי אאודי מבריקה — הפעם ברכבת ואוטובוס, עם שקית קטנה של עוגיות מהמאפייה בירושלים. ישבה עם סבא ליד השולחן, שתתה תה עם עלה נענע, ולא הזכירה מילה על נוטריון. סבא הוציא את המחברת הישנה עוד פעם, לא כאיום הפעם, אלא כדי להראות לה תמונה שהייתה דבוקה לדף האחרון — היא, בת שלוש, יושבת על הברכיים שלו מתחת לאותו איקונין בדיוק. היא הביטה בתמונה זמן ארוך, ואז הניחה אצבע על הזכוכית, בדיוק במקום שבו הייתה הילדה הקטנה.
והאיקונין נשארה תלויה בפינה, מעל השולחן, כמו שהייתה שבעים שנה, וכמו שנשארה גם אחרי שהלכתי משם ההוא, בערב הקריר של אוקטובר, כשסגרתי את השער אחריי בשביל האחרון בדרך לדואר.
