– או שאתה לוקח אותו מפה היום, או שאני קושר אותו בתחנת האוטובוס ליד כביש ארבע, – האיש במעיל העור זרק את הרצועה מעבר לדלפק והתיישב על הכיסא מולי בלי לבקש רשות.
אני לא הרמתי את הראש מהיומן. רק הושטתי יד והחזקתי את הרצועה שלא תיפול. בקצה השני שלה ישב כלב גדול, חום-אפרפר, עם ראש כבד וכפות עבות. הוא לא נבח, לא רטן, לא ניסה להשתחרר. הוא פשוט הביט באיש, ואז הביט בי, כמו מישהו שכבר הבין שנמאס לו להבין.
– מה קרה לו? – שאלתי.
– למי?
– לכלב. למה אתה מביא אותו לכאן?
האיש הוציא טלפון, הסתכל בשעון, החזיר את הטלפון לכיס. תנועות מהירות, עצבניות, של מישהו שמאחר לפגישה שמשלמת יפה.
– הדוד שלי מת. לפני יומיים. דום לב. הכלב נשאר בדירה שלו, ואין מי שיטפל בו. אצלי יש ילדים, אישה, עבודה. אני לא יכול.
– אז מה, להרוג אותו? – שאלתי.
הוא גיחך. לא חיוך, משהו אחר – עווית קטנה בזווית הפה, כמו טלפון שרוטט.
– את לא מבינה. הדירה של הדוד רשומה על שמי עכשיו. אבל בגלל הכלב עורך הדין דוחה את החתימה הסופית. אנחנו מוכרים בעוד שלושה ימים, והקונה לא רוצה לראות כלב בדירה בבדיקה האחרונה. אז או שאת לוקחת אותו, או שהוא הולך לישון בצד הכביש.
הכלב שמע את זה. הוא הרים אוזן אחת, ואז השעין את הראש על הרצועה. כאילו מישהו היכה אותו והוא כבר לא מופתע.
– איך קוראים לו? – שאלתי.
– רגב. איזה שם טיפשי, נכון? הדוד היה כזה.
– תביא לי תעודת זהות.
– למה?
– כי אתה משאיר לי כלב. אני צריכה לדעת של מי הוא יהיה.
הוא הושיט תעודת זהות. אבי מזרחי. שלושים ותשע. כתובת בקרית אתא. ריח של בושם יקר עלה ממנו, משהו מתקתק-עצי, לא ריח של אדם שקבר קרוב משפחה אתמול.
כתבתי את המספר בטופס הקבלה. הכלב עמד לידי, רועד קלות, למרות שמזגן בחדר היה מכוון על עשרים ושלוש מעלות.
– אתה בטוח שאתה רוצה להשאיר אותו? – שאלתי בפעם האחרונה.
– אני בטוח שאם אני יוצא מפה איתו, הוא יסיים קשור לעמוד ברמזור.
הוא קם, סידר את מעיל העור, והתחיל ללכת לדלת.
רגב נהם. צליל עמום, מהבטן, שנבלע מיד. אבל זה הספיק.
אבי נעצר, הסתובב לאחור, ואמר: – אם הוא ינשוך מישהו, זה עליך.
הדלת נסגרה. הריח של הבושם נשאר תלוי בחדר עוד דקה.
אני לא וטרינרית. אף פעם לא למדתי רפואת חיות. אבל כבר תשע שנים אני מנהלת את הקבלה במרפאה הווטרינרית ברחוב שפירא בחיפה, ליד השוק. זו עבודה שבן אדם לומד לאהוב או עוזב אחרי חודש. אני נשארתי.
רגב לא אכל. שתי קערות – אחת עם אוכל יבש והשנייה עם מים – עמדו בפינת החדר הקטן שליד המחסן, והוא נשכב עם הגב אליהן, את הראש מול הדלת. כל פעם שנפתחה הדלת מבחוץ, האוזניים שלו נדרכו, ואז נפלו שוב.
– אתה מחכה לו? – שאלתי.
הוא לא הביט בי. רק נשם עמוק ונשאר ככה, עם העיניים על הידית.
ביום הראשון לקחתי אותו אלינו הביתה. גרתי אז בדירה שכורה בקומה שנייה בוואדי ניסנס, עם מרפסת קטנה הצופה אל הגגות האדומים של העיר התחתית. בעלי נשאר במיטה עד מאוחר באותו בוקר, וכשקם, רגב כבר שכב בכיור המטבח.
לא, הוא לא קפץ. הוא פשוט שכב על הרצפה ליד הכיריים, ואז קם, הסתובב, והניח את הראש על שפת הכיור, כאילו חיכה שיפתחו לו את הברז.
– מאיפה זה? – שאל בעלי.
– מהמרפאה. בעלים מת, הבן דוד רצה לזרוק אותו.
– ועכשיו מה? את שומרת עליו?
– עד שאמצא מישהו.
רגב הרים את הראש, הביט בנו שנינו, והניח את הראש חזרה על הכיור. נאנח.
בעלי חזר לחדר השינה. לא שאל יותר.
למחרת בבוקר, כשנכנסתי לחדר הקבלה, ראיתי שהדלת למחסן פתוחה והכלוב ריק. בהתחלה חשבתי שמישהו ניקה את החדר והעביר את רגב לחצר האחורית. אחר כך ראיתי את החלון הקטן בחדר השרתים – תריס שבור כבר חודשיים – מוסט הצידה. על אדן החלון החיצוני היה כתם גשם וסימני טפרים.
רצתי לרחוב. עברתי ליד השוק, ליד תחנת האוטובוס המרכזית, ליד החניון הענק של מת"ם. שאלתי את המוכר בפלאפל ואת שליח הפיצה אם ראו כלב חום. הם הנידו ראש.
– רגב! – קראתי לכביש. קולי נבלע ברעש האוטובוסים.
חזרתי למרפאה. ישבתי בקבלה, כתבתי בטלפון הודעה לבעלי: "הוא ברח. אני אחזור מאוחר."
הוא ענה: "בסדר."
לא ידעתי אז שזה כל מה שיקרה בינינו באותו יום.
כעבור שלושה ימים התקשר אלי אבי. לא זיהיתי את המספר, אבל הקול שלו היה חד ומהיר, בלי שלום.
– הרגתי לו את העסק, את יודעת? – הוא כמעט ירק.
– על מה אתה מדבר?
– על הכלב שלך! הוא חזר לדירה של הדוד. סתם הופיע שם אתמול בלילה, ישב על המפתן ויילל. הקונה בא לבדיקה האחרונה, ראה אותו, השתגע. אמר שהשכנים אמרו שהכלב שייך לדירה. סירב לחתום. ביטל את העיסקה.
הבטתי ביומן. פתחתי דף חדש. רשמתי את השעה: 11:47.
– אז תיקח אותו בחזרה.
– אני לא יכול! הוא לא נותן לגעת בו. הוא נהם עלי. עלי! אני, שגידלתי אותו אצל הדוד כל שבוע כשהייתי בא לאכול ארוחת שישי.
– תקשיב לי עכשיו, – אמרתי. – אתה רוצה לספר לי מה קרה באמת? למה הוא לא נתן לך לגעת בו?
השתררה דממה. ארוכה. שמעתי ברקע צפירות של פקק.
– הוא ראה משהו, – אמרתי לאט. – נכון?
מבוכה. ואז הוא ניתק.
התקשרתי לעורך דין. אחד מהלקוחות הקבועים של המרפאה – בעלים של חתולה פרסית לבנה שקראו לה "מרגריטה" וכל שבוע קיבלה סירוק – היה נוטריון. הוא נתן לי מספר של חבר מהעבר, יוסי אוחיון, עורך דין שמטפל בירושות.
– אם הדוד השאיר צוואה, – אמר יוסי בטלפון, – ואם הכלב הזה מפריע לביצוע שלה, יש לנו קייס.
במשך שבועיים הדלת של המרפאה הייתה סגורה על מנעול כפול. הצוות עבד מהצד האחורי, דרך המטבח. אבי שלח לי הודעה: "תסירי את התלונה על כלבת."
לא הגשתי תלונה על כלבת. אבל הוא לא ידע את זה.
רגב נמצא ביום שלישי אחר הצהריים, בכניסה לבניין מגורים ברחוב השומר. הוא ישב על השטיחון הישן, רטוב מגשם, ורעד. על הצווארון שלו עדיין היה תלוי התג. לא נגעתי בו מיד. רק התיישבתי לידו על המדרגה, והשארתי את היד פתוחה.
הוא הניח את הראש עליה.
– מצאנו אותך, – אמרתי.
הוא נשם.
יוסי השיג את הצוואה תוך יומיים. היא הייתה רשומה אצל הנוטריון, חתומה שנתיים לפני שהדוד נפטר. שחור על גבי לבן: "הדירה ברחוב השומר 24, חיפה, תועבר לאחר מותי למי שייקח על עצמו את הטיפול ברגב. אם לא יימצא אדם כזה, הדירה תיתרם לעירייה למקלט לבעלי חיים."
לאבי לא היה זכר בצוואה. לא כאפוטרופוס, לא כיורש, לא כמיופה כוח. כלום.
יוסי הגיש בקשה דחופה לבית המשפט לענייני משפחה. בינתיים הדירה הוקפאה. אי אפשר היה למכור אותה, לרשום אותה, אפילו להיכנס אליה בלי צו.
ביום רביעי בשעה תשע בבוקר נכנסה למרפאה אישה כבת שישים עם תיק בד גדול. היא הציגה את עצמה בשם נורית, שכנה של הדוד מהקומה השנייה.
– אני מכירה את רגב מהיום הראשון. הוא אכל אצלי בשישי, ישן אצלי כשהדוד היה במיון. אני רוצה לקחת אותו.
הסתכלתי עליה. היא לא שאלה כמה עולה. לא שאלה איזה אוכל הוא אוכל. היא הוציאה מהתיק שמיכת צמר ישנה עם פסים.
– זאת של הדוד, – אמרה. – רגב ישן עליה אצלו. הוא יזהה אותה.
רגב קם, ניגש אליה, והריח את השמיכה. אחר כך התיישב לידה והניח את הראש על הברך שלה.
– את מוכנה להיות האפוטרופוסית שלו? – שאלתי.
– אני מוכנה.
בערב, כשסגרתי את המרפאה, חיכה אבי בחוץ ליד הרכב שלו. מסעדת החומוס ממול כבר הורידה את התריס. הוא עמד עם הידיים בכיסים, הז'קט לא סגור, למרות הגשם הדק שירד.
– מה עשיתם, הא? – הוא שאל. – אתם חושבים שאני לא אבין?
– מה אתה לא מבין?
– הכלב הזה… הוא לא יורש. הוא כלב.
– הוא לא יורש, – הסכמתי. – הוא תושב. הדירה תהיה שייכת למי שיטפל בו. נורית מחכה לך בבית המשפט.
הוא הניד בראשו, מנסה לחייך, אבל הפנים שלו היו קרות.
– אני אתבע אותך. יש לי עדים שהוצאת את הכלב בלי אישור. את חטפת אותו.
הוצאתי מהתיק שלי עותק של הצוואה, מקופל בשלוש. הושטתי לו.
– תקרא. במיוחד את הסעיף השלישי.
הוא קרא. כשהוא הרים את העיניים, הפנים שלו היו צבע מים.
– אין שם את השם שלי, – הוא אמר.
– בדיוק.
יוסי הגיש את הבקשה להכרזת נורית כאפוטרופוסית ויורשת הדירה מתוקף הצוואה. אבי קיבל הזמנה לדיון. הוא לא הגיע.
חודש אחר כך, הדירה עברה על שמה של נורית. רגב נשאר לגור איתה. אני באתי לבקר פעם בשבוע. בכל פעם כשנכנסתי, הוא הביא לי את הרצועה שלו. לא כדי לצאת לטיול – רק כדי שאחזיק אותה.
החשבון של עורך הדין הסתכם בשמונת אלפים שקל. נורית שילמה אותו מכספי העזבון, כי הצוואה אפשרה להוצאות על הטיפול בכלב.
אבי לא התקשר יותר.
עברו שתי עונות. באוקטובר, כשירדה כבר פעם ראשונה גשם, נסעתי עם נורית ורגב לוטרינר בצ'ק פוסט. רגב הזדקן קצת, האפיר סביב הפה, אבל עדיין הלך בגאווה.
בחניון, נורית פתחה את תא המטען כדי להוציא את הכלי אוכל שלו, ואז הסתובבה אלי ואמרה: – את יודעת, הדוד של אבי בכלל לא היה כזה סמרטוט. הוא ידע שאבי ירצה למכור את הדירה שתי דקות אחרי ההלוויה. אז הוא לא השאיר לו כלום. אבל הוא השאיר שני דברים: את הכלב ואת הצוואה.
היא סגרה את תא המטען. רגב עמד לידה, נועץ בה את מבטו.
– מה הדבר השני? – שאלתי.
– את ידעת שהוא התקשר אלי יומיים אחרי שהכלב ברח? הוא שאל אם אני יודעת איפה התג. אמרתי לו שאני לא יודעת. אבל ידעתי.
היא נתנה לי פיסת נייר מקופלת. בתוכה, בכתב יד רועד, נכתב: "אם מישהו יביא לך את רגב, תני לו את הדירה. אל תאמיני לאבי."
בחנתי את הפתק כמה שניות. המילה "אבי" נכתבה מעל שתי אותיות מחוקות.
רגב נבח פעם אחת, קצרה. נורית משכה בכתפיה.
– הוא תמיד ידע.
ואז היא פתחה את הדלת של הרכב ורגב קפץ פנימה, מתיישב על המושב האחורי כמו נוסע קבוע בקו אוטובוס. המנוע נדלק. הגשם התחדש. נסענו צפונה, אל כביש החוף, והאוטובוסים הצפרו מאחורינו כמו אורחים לאחרונה.
